מאמר על אחד המוסדות הכי סוריאליסטיים בזירה הבינלאומית:
שלטון האייתולות האיראני — או כמו שאנחנו מכנים את זה בישראל: "איפה שדת ופוליטיקה התחתנו בלי לערוך הסכם ממון.

היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.
ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.

ישראל, למרבה הצער, לא ידועה בזכות קמפיינים רומנטיים, אלא בזכות קמפיינים צבאיים. ובעוד מדינות אחרות משקיעות בשמות למותגים של בשמים, סרטים או אפליקציות, אצלנו יש אגף שלם במטכ"ל שמנסה להמציא שם שיהפוך את זה שפירקנו את הרצועה לגפרורים – ליחצ"נות חיובית.

בפעם הבאה שאתם שומעים על מחקר שקובע ש"לימודי מגדר חשובים כמו רפואה", שאלו את עצמכם: מי מימן את המחקר? מי הרוויח מהמסקנה? ומי קיבל קביעות?
כי בסוף, גם באקדמיה — מישהו תמיד מוכר משהו. השאלה היא רק מה המחיר, ולמה תמיד אנחנו משלמים.

מה קרה לקנדיס אוונס? ומתי התחילה לגלוש מאג'נדה שמרנית בריאה לביקורת אובססיבית שמריחה כבר אנטישמיות במסווה של "דאגה לאינטרס האמריקאי"?
הימין האמריקאי לא צריך עוד אנטי-ציונים במסווה של "אותנטיים". יש מספיק כאלה בשמאל.

כששומעים את המילה "כיבוש", כל אחד מדמיין אוטומט, מחסומים, גדרות, וצבא על כל פינה.
אבל מסתבר שהכיבוש הזה? הוא פחות "כיבוש" ויותר "שירות לקוחות VIP" – עם חשבונית לפיקוד העורף.

בין פסל הצדק לעמוד הפייסבוק של משטרת ישראל – מסע סאטירי אל תוך מערכת המשפט, סמלים וסטטיסטיקות של אכיפה סלקטיבית.

הבחירה היא פשוטה: או שישראל תגן על בני בריתה כשנשמעת הקריאה – או שהיא תאבד את עצמה לדעת במבוך של ציניות, זהירות ושיקולים תקשורתיים. אם הדרוזים לא שווים תגובה – מה כן ?
כי אם לא נושיט יד היום – מחר לא תהיה למי . . . ומי יישאר אז להילחם לצידנו?