האם האידיאולוגיה הזו הייתה שורדת שבוע אחד במזרח התיכון – בלי ליווי של מאמר מערכת ?
יש אותם אנשים שפותחים את היום שלהם ב"ריצה קלה" ו"חביתה עם אבוקדו". אני, לעומת זאת, פותח את הבוקר כמו אסיר שנשמע לקריאה מהמקלט: באימה, בפיג'מה ובצעד כושל לכיוון הקומקום. כל בוקר. כל יום. מאז גן חובה.
אם ההיסטוריה מלמדת משהו, זה שרעיונות גדולים נראים נפלא עד הרגע שבו צריך ליישם אותם.
טראמפ לא רק "דואג לחבר". הוא צריך שותף פנוי. פנוי ממשפטים, פנוי מכותרות פליליות, פנוי להתייצב שוב כשחקן אזורי עם מנדט פוליטי מלא
אם שום דבר לא ישתנה אל תתפלאו אם יום אחד הקנגורו באמת יענה לכם:
"סליחה, אפשר בערבית?"
אם יש משהו שההיסטוריה כבר הוכיחה – זה שלא אנחנו אלה שצריכים אישור כדי להמשיך להתקיים
פורים, החג שבו הכול מתהפך הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת
מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו, כשכל מה שיוצא להם מהאוזניים (ומהמסכים) זו שנאה ?
מי שמבנה את ביטחונו על הבטחות של מעצמות צריך לדעת שהן פגות תוקף בדיוק כשזה לא נוח.
העידן שבו השנאה לא צריכה אידאולוגיה מסודרת, ספר תיאוריה או שפם מצויר.
מספיק אלגוריתם טוב, קצת זעם, והרבה מאוד זמן מסך.
