המלחמה בין הכרס והכרובית: דו"ח מהחזית
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"
פעם, כדי להביע דעה היית צריך לעבור שלוש מערכות סינון: עורך ראשי, קפה הפוך ומדור תרבות עם נטיות שמאליות חריפות. היום? אתה לוחץ על "הקלט", משחיל את האוזניות, ויוצא למסע דעה חופשי על גלי האתר.
ברוכים הבאים לעידן הפודקאסטים – איפה שכל אחד יכול לשדר, גם אם הוא ימני, דתי, חושב אחרת, או — רחמנא ליצלן — משתמש בשכל ישר.
בין פודקאסטים שמלטפים את המציאות לבין כאלה שחותכים אותה בסכין של שכל וצחוק – "Israel Update" של מייק דורנט וגדי טאוב הוא חד-הקרן. שמרנות בלי התנצלות, הומור בלי פוליטיקלי קורקט, ותובנות ששופטי בג"ץ יעדיפו לא לשמוע. 👀🎧
טור עם כף הומור, קורטוב רגש, וניגוב לב אל תוך הצלחת:
יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים – למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה, מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.
בעולם שבו טרוריסטים מתחבאים במערות, בוחשים באבק ומפעילים אתרי אינטרנט ממקלדות שבורות, יש גם את קטאר.
אמירות פיצפונת במפרץ הפרסי עם שאיפות גדולות – להפוך למרכז העצבים של האסלאם הפוליטי העולמי. או אם לדייק: ראש התמנון של הג'יהאד הגלובלי.
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
פיצוח תעלומת הציפיות הבלתי מדוברות – מדריך לשרידות רגשית במערכת יחסים
📜 החקיקה הראשונה של ממשלה היא כמו ציור ראשון של ילד בגן – היא תולים אותה בגאווה על המקרר, אבל כולם יודעים שזו סתם מריחה של גואש.
החוקים כתובים בניסוחים מוזרים, ההשפעה שלהם לא תמיד ברורה, ובכל זאת – כולם רבים עליהם כאילו מדובר בגביע העולם של הדמוקרטיה.
האם נתניהו באמת התאמן יותר לקראת הפגישה בבית הלבן? … האם זו הייתה מניפולציה גופנית מתוחכמת, או סתם חולצה שנתפרה נכון?
האם יוקם "מדד בנימין לשרירנות מדינית"? … האם נראה את לפיד עובר לתרגילי חתירה, או את גנץ בסטורי של "בוקר של אימון וציונות"?