ברוכים הבאים ליום שבו הדמוקרטיה יוצאת לחופש, המנגל נדלק, כולם מתלהבים כאילו זה מונדיאל – אבל בסוף, כמו תמיד, השכנה שושנה מחליטה לכולנו מי יהיה שר האוצר.
זה לא סתם יום – זה יום הבחירות בישראל, או כמו שהוא מכונה בטעות: "חגיגה לדמוקרטיה".

ברוכים הבאים לקרקס הבחירות הישראלי, שבו קמפיין פוליטי הוא לא תהליך הסברה – אלא מופע ראווה של התחמקויות, סיסמאות מהונדסות, ושלושה אנשים שצועקים עליך בפייסבוק שאתה בוגד.
במילים אחרות: זו לא פוליטיקה – זו טלוויזיה ריאליטי, רק עם פחות אמינות ויותר שלטים בצמתים.

אם אי פעם צפית בטקס ממלכתי, עמדת בצפירה או ראית פוליטיקאי מניף דגל – אתה כבר יודע: בישראל, אין פוליטיקה בלי סמל.
ולא, אנחנו לא מדברים רק על הלוגו של מפלגת "אופק אחר עם תקווה משודרגת 2025" – אלא על האובססיה הקולקטיבית שלנו לטקסים, סמלים ודגלים. כי אם זה לא צולם עם דגל מאחור – זה כנראה לא קרה.

בעבר, כשהיית רוצה להסיח את דעת הציבור, היית צריך תחקיר עומק, תזמון מדויק ועורך דין שיאיים על העיתון. היום? מספיק ציוץ עם המילה "שערורייה", או סרטון טיקטוק של חבר כנסת עם פילטר של כלב נובח על ההחלטה של בג"ץ.

הבעיה הכי גדולה של הפוליטיקה הישראלית היא שכולנו, איך נאמר, קצת רגילים לחשוב בשבטים. יש את "השבט הלבן", את "ישראל השנייה", את "המתנחלים", את "השמאלנים", את "הפרוגרסיבים", את "החרדים", את "הדתיים הלאומיים", את "הרוסים", את "הערבים", את "הדרוזים", ואת "הקיבוצניקים עם החולצה הפתוחה שאוהבים לעשות על האש ולצחוק על כולם".