טור שמתבונן בעין פקוחה ובעין קריצה על ההבדל שבין חרד"ליות פתוחה — לבין פרוגרסיביות סגורה, שדווקא מתהדרת ב"פתיחות":
האירוניה ההיסטורית שבה “מבול אל-אקצה” הסתיים במבול של סופת הגשמים ביירון בעזה – בלי לייפות, בלי להתנצל, אירוניה מוסרית, סאטירה מרירה, והתחושה הישראלית שהמציאות עצמה מגיבה לפשע הנוראי של השביעי לאוקטובר.
הנקמה הפואטית־סמלית של המציאות / ההיסטוריה / הטבע ולמאמינים – נקמה שהגיעה מכוחות של מעלה …
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
זוכרים את הימים היפים, כשגשם היה פשוט… גשם? כששמיים אפורים קיבלו לכל היותר הערת שוליים כמו “קחו מטרייה”, ולא מבזק חירום בעמוד הראשי שגורם לך לחשוב שחייזרים נחתו בקניון איילון?
אם יש מוסד שפעם היה מגדלור של ידע, ועכשיו נראה יותר כמו פנס שבור בפארק דרום תל אביב – זו האקדמיה.
כי מה שפעם היה מקום שבו חיפשו אמת, היום הוא מקום שבו מחפשים את הזהות שלך – כדי לדעת אם מותר לך לדבר.
והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי
פעם, כשאמרת “אינטלקטואל”, דמיינת מישהו שיושב בספרייה עם שפם, פותח כרכים עבי כרס, שואל שאלות עמוקות ומנסה להבין את נפש האדם.
היום, אינטלקטואל זה מי שיש לו מנוי ל"הארץ", שלושה מאמרים באוניברסיטה הפתוחה – ודעה מוצקה על למה אתה, שגר בנתיבות, פשוט לא מבין מורכבויות.
אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף … ואולי דווקא בגלל זה.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
אמריקה גילתה שחמאס הוא לא תנועת נוער.
היא החליטה לא לתת ויזה למי שתמך בטבח.
