הפוליטיקה הישראלית פרק 28: התקציב
📜 התקציב הוא הכלי החשוב ביותר במדינה שאף אחד לא מצליח לקרוא. הוא קובע לאן הולך הכסף, אבל גם לאן הולכים העצבים, הבריתות, והוויכוחים. ואחרי שהתקציב מאושר – מתחילים להכין את… תקציב השנה הבאה.
📜 התקציב הוא הכלי החשוב ביותר במדינה שאף אחד לא מצליח לקרוא. הוא קובע לאן הולך הכסף, אבל גם לאן הולכים העצבים, הבריתות, והוויכוחים. ואחרי שהתקציב מאושר – מתחילים להכין את… תקציב השנה הבאה.
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.
האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
ה-WOKE הוא כמו קינואה בטוסטוס – הוא לא מתאים לשטח.
הוא אולי מרשים בכנסים אקדמיים ובאולפני ניו יורק, אבל הוא פשוט לא מחזיק מים מול טנק, סבתא עם דעות נחרצות, או חברת כנסת לשעבר שצורחת באמצע דיון בוועדת כספים.
📜 המשבר הראשון בממשלה הוא לא “אם” אלא “מתי ואיך”. וזה תמיד קטן – כיסא, חניה, פוסט, או חיבוק שלא היה. מה שחשוב זה שהכול ייראה דרמטי מספיק כדי להצדיק שלוש שעות דיון, שני אולפנים פתוחים, וחמישה ממים חדשים בטוויטר.
הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.
תארו לעצמכם עולם שבו נשיא מדינת ישראל לא מחייך חיוך מובך כששואלים אותו שאלה פוליטית, אלא פשוט עונה: "אני לא מתערב בזה".
עולם שבו הנשיא לא מרפרף על שירים של יהודה עמיחי בטקסים כדי לשדר "ניטרליות תרבותית", אבל גם לא מחבק חוקים שהוא אמור רק לחתום עליהם.
עולם שבו הנשיא הוא פשוט… נשיא.
כבר שנים שאנחנו נלחמים נגד פייק ניוז, דיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה מופרכות. אבל דווקא אצל אלה שמתיימרים להיות "שוחרי אמת", מסתתרת אחת הקונספירציות השובבות ביותר של דורנו: לא, זו לא מזימת האח הגדול של פייסבוק, לא הגז הטבעי ולא קרטל השווארמה – אלא מה שאני מכנה : "הפרוטוקולים של זקני השמאל ופרשני ערוצי התרעלה".
זו לא עוד מלחמה רגילה. זו לא לחימה על שטח, משאבים או כבוד לאומי. לא מדובר בחמאס, חיזבאללה או הפקח של החניה. מדובר במאבק הפנימי, האמיתי, הכי יצרי שיש – המלחמה בין הכרס והכרובית.
העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"