אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.
הילדים חוזרים ללמידה – ואנחנו חוזרים לעצמנו.
עם כל הציניות, המרירות, והקבלה מ"שילב" על קלמר ב־149 ש"ח, אנחנו יודעים: אין כמו צלצול שמכריז על סוף החופש הגדול.
כשאני שומע "מהנהר לים", אני לא חושב על נוף. אני לא חושב על טיול. אני לא חושב על שלום. אני שומע, בפשטות, "אנחנו רוצים שתיעלמו".
אנחנו יודעים שזה לא יקרה – לא כי אנחנו מאמינים בפיות, אלא כי אנחנו יודעים לשחות בנהר, ולשמור על הים
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
המערב שכח שספורט אמור להיות שדה משחק שוויוני. לא שדה מוקשים של תקינות פוליטית.
ברגע שבו זהות גוברת על עובדות — גם ההגינות פורשת.
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
