הישראלי בתאילנד: גפילטע, קארי, סנדלים בקופנגן ולב ענק מתחת לשיזוף
מסה על יצור נדיר אך מוכר, שמגיע לתאילנד בלי לדעת אנגלית – ויוצא ממנה עם חברים מכל העולם, כוויות שמש וסיפורים לכל החיים
נחיתה רכה, מיידית, ובלי מזגן
הישראלי בתאילנד מתחיל את דרכו כמו גיבור של סרט – רק בלי תסריט.
הוא נוחת בסואן אפורן עם תרמיל, תקוות, והרבה מדי בגדים שחורים.
הוא יוצא מהשדה, מקבל סטירת לחות לפרצוף, ובמקום להגיד "וואו, כמה חם" – הוא צועק:
"אחי! זה מדהים פה!"
כי ככה זה עובד:
תאילנד לישראלי היא כמו ערוץ הטיולים עם סאונדטרק של עומר אדם.
הכל יפה, הכל זול, והכל מיועד בדיוק לו, גם אם התאילנדים עצמם לא יודעים מה זה פלאפל.
מחוזות הקודש – קאו סאן, קופנגן וקוטאו
כמו מסע עלייה לרגל, יש נקודות ציון ברורות:
- קאו סאן רואד – המקום שבו ישראלים לומדים לנהל מו"מ על בננה מטוגנת ולקרוא למוכר: "אחי, יקר לי!"
- קופנגן – גן עדן טרופי שמאכלס את תופעת הטבע הישראלית הידועה כ"חבורת תומר מגבעתיים"
- קוטאו – המקום שבו כולם שוכחים שהם פוחדים מדגים, ועושים קורס צלילה עם מדריך תאילנדי בשם ג'ו שמדבר עברית יותר טוב מכם.
בכל מקום כזה יש הוסטל שמנוהל על ידי ישראלי לשעבר, שלבוש בגופיית שיבולים, ויודע בדיוק מה אתם צריכים: שקשוקה, שקעים אוניברסליים, ומוזיקה של אינפקטד מאשרום.
העברית – שפה רשמית זמנית
באיזשהו שלב, המטייל הישראלי מבין שהוא לא ממש צריך לדבר אנגלית.
למה? כי:
- כל התאילנדים כבר יודעים מה זה "בלי חריף",
- כל השלטים כתובים בעברית (לפעמים אפילו בלי אנגלית לצידם),
- וכל האנשים שהוא פוגש – גם כן ישראלים.
כך נוצר מצב שהמטייל עוזב את הארץ כדי "לפתוח את הראש" – ומוצא את עצמו בול באותה קבוצה של חבר'ה שראה אתמול באפליקציית לוח מבחנים בטכניון.
אבל זה לא מפריע לו. להפך.
הוא מרגיש בבית. רק בלי ועד בית.
ההתפכחות הקלה – יוגה, שמן קוקוס ואיזה טוק טוק מפוקפק
בשלב מסוים, אחרי הפול מון ה-4, שייק המנגו ה-17 והכווייה בגב התחתון, הישראלי עובר שינוי:
פתאום הוא מגלה את העולם הפנימי שלו.
הוא הולך לשיעור יוגה ב-6 בבוקר, קונה קטורת, מבקר במקדש שבו הוא מבטיח לעצמו "להיות יותר רגוע", ואז מתווכח עם נהג טוק טוק על 5 באט כי "זה עניין עקרוני".
הוא חוזר מהקורס מדיטציה עם חוברת של הסדנה וסטיק נרות – ושולח הודעה לאמא:
"גיליתי את עצמי, אני חושב שאני ויגן עכשיו."
זה מחזיק יומיים. עד שהשיפוד הבא פוגש אותו ב"שוק הלילה".
הישראלי הנודד – מצד אחד תייר, מצד שני שגריר
אומרים על המטיילים הישראלים שהם רועשים, בזבזנים, חופרים, קמצנים, לא מבינים אנגלית ועושים הרבה רעש.
ויש בזה משהו.
אבל! – וזה האבל הגדול – יש דבר אחד שהישראלי עושה יותר טוב מכולם:
לב.
כשהוא רואה מטיילת גרמנייה חולה – הוא מביא לה תה.
כשהוא פוגש תרמילאי יפני שמחפש אוטובוס – הוא שולף מפה ומסביר לו בעזרת חיקוי של אוטובוס.
כשהוא מגלה שמשפחה צרפתית איבדה את הילד שלהם – הוא יוצא לחפש כאילו זה אחיו הקטן.
ולא תאמינו כמה פעמים ישראלי בתאילנד הציל חיים, התנדב, תרם, או סתם עזר בלי לחשוב פעמיים.
ולכן, בין אם הוא בקוקוס בר או בשוק הצף – הוא שגריר של רצון טוב, גם אם הוא לובש גופייה עם דגל ישראל וצועק "תביא בירה, המלצר!"
השיבה מהמסע – זכרונות, חולצות צבעוניות וחיפוש רוחני שנגמר בשווארמה
כשהמטייל חוזר לארץ, כולם שואלים אותו:
- "נו, איך היה?"
והוא עונה: - "וואו. אין מילים. פשוט… וואו."
אבל כמובן שיש מילים. הרבה. והוא מספר על המסאז’ ב-30 שקל, על האופנוע שהתהפך, על התאילנדי ששר עומר אדם, ועל הבחורה מאוסטרליה שאהבה את הפיתה מהחומוסייה הישראלית בצ’יאנג מאי.
אבל עמוק בפנים, הוא שומר זיכרון מתוק:
של חופש, של פשטות, של חום (גם אנושי וגם אקלימי), ושל מקום שבו היה יכול להיות הוא – בלי פילטרים, בלי דאגות, ובלי מבט שיפוטי כשאכל שוקולד בארוחת בוקר.
גול נפש תאילנדי – או איך הפכנו לתרבות בתוך תרבות
אז כן, הישראלי בתאילנד הוא תופעה.
לפעמים מעצבנת, לפעמים רגשנית, לפעמים מצחיקה – אבל תמיד מלאה בלב.
הוא לא תמיד מבין את התרבות המקומית, לא תמיד מתנהג בשקט, ולא תמיד מתלבש בהתאם.
אבל הוא תמיד יהיה זה שיארגן את כולם, ישאל אם מישהו צריך משהו, ויגיד "יאללה, נצא להרפתקה!"
ובמובן הכי עמוק – תאילנד היא לא רק מקום לנוח.
היא מקום שבו ישראלים לומדים על עצמם – דרך קוקוס, דרך קטורת, ודרך הכיף של פשוט להיות.
אז בפעם הבאה שתשמעו מישהו צועק "וואי אחי, תראה את השקיעה!",
תנו לו חיבוק.
הוא כנראה הישראלי בתאילנד – גיבור תרמילאי, שגריר בשרוואל, וחובב חומוס בתנאים טרופיים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
