הראיון עם מקרון היה יכול להיות רגע שבו ישראל מציבה את המראה מול אירופה. במקום זה קיבלנו עוד שעת טלוויזיה שמזכירה למה הציבור הימני בארץ מתייחס בחשדנות לכל מה שמגיע מערוצי המרכז־שמאל

אם היה פרס נובל לזריקת ישראל מתחת לגלגלים, אירופה כבר הייתה זוכה בו בכל שנה.
אולי זה הזמן שנפסיק להתפלא: זה לא באג, זו פונקציה. כל עוד האירופים מחפשים לעצמם תחושת מוסריות בזול – אנחנו נישאר השעיר לעזאזל האהוב עליהם.

כמו תמיד, אחרי שהמצלמות יכבו, המדינות יחזרו לעסוק במלחמות שלהן, במשברים הכלכליים שלהן ובמהומות המהגרים שלהן. ואנחנו? אנחנו נישאר פה, נגן על הגבולות שלנו, נשלח את הבנים לקרבי, ונמשיך לחיות במציאות שהם מציירים על מפות האו״ם כאילו היא משחק סיכון.

זו לא מדינה – זו פיקציה. זו לא תנועת שחרור – זו תעשיית סחיטה בינלאומית. והכרה במדינה כזאת היא לא "מעשה שלום" אלא פרס על טרור. כל מי שמרים יד בעד החלטה כזו אומר למעשה: "רצחתם, חטפתם, יריתם – קיבלתם גבול, דגל ומושב באו״ם".

בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.