מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
הוא מיתוס, הוא מותג, הוא כרטיס הביקור הלאומי, הוא הציניות שלנו, החוצפה שלנו, התעוזה שלנו.
והוא הסיבה שכל אויבינו מתעוררים בלילה ומוודאים שהרכב שלהם לא מתחיל לדבר עם מבטא ישראלי.
הדבר היחיד שנחשב היום כפשע חמור יותר מלאכול גלוטן – הוא להצהיר באולמות הפילוסופיה שאתה ציוני.
או גרוע מזה: ציוני שמח.
מה בעצם נשאר בשמאל הישראלי כיום – מלבד הרצון הכמעט-אובססיבי-היסטרי-טיפולי להוציא את בנימין נתניהו מהבלפור, מהכנסת, מההיסטוריה, ומהפיד שלהם.
🏁 הפוליטיקה בישראל היא לא גיהנום ולא גן עדן … היא קרקס.
אבל איזה קרקס מופלא, צבעוני, מטורלל – שמדי פעם, באמצע הכל, מצליח לגעת בלב ולשנות מציאות.
יש ביטוי ישן שאומר: "אם זה הולך כמו ברווז, מדבר כמו ברווז – כנראה שזה עובד עליך."
ובישראל של השנים האחרונות, הברווז הזה הוא השיח הרדיקלי של השמאל: קול גבוה, טון צודקני, דופק כנפיים בהיסטריה – ובפועל הורס כל מה שדומה למסגרת, אחריות, או מדינה מתפקדת.
בישראל גם הכלכלה לובשת מדים.
בזמן שאחרים בורחים מהאש, אנחנו מוצאים דרך למכור לה כובע, סטארט־אפ, ומודל עסקי.
ההיסטוריה כבר הוכיחה: אימפריות לא צריכות להיות צעקניות כדי לכבוש. לפעמים מספיק להיות מנומסות.
כי בעוד איראן עוד בונה פצצה, טורקיה כבר בונה את הסדרה שתגרום לכם לאהוב את מי שיחזיק בה.
"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
