עד כמה תיפגע הפרטיות שלנו בשנים הקרובות עם התגברות הטרור העולמי והצורך במעקב אחרי אזרחים.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
יציאת מצרים לא הייתה סוף, היא הייתה התחלה.
והעם היהודי, כמו תמיד, עדיין באמצע הדרך – עם הרבה הצלחות, עם לא מעט טעויות.
ועם יכולת מדהימה להמשיך הלאה, גם כשאין מפה.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
פעם, כשאמרו "שיח תרבותי", התכוונו למשהו כמו: שני אנשים חכמים ומנומסים, מדברים בנימוס על נושאים שהם לא מסכימים עליהם, ויוצאים מזה אולי אפילו חברים. היום? אם אתה אומר משהו שלא תואם את ההנחיות של ועדת הקונצנזוס הלאומית – תתכונן לביטול, חרם, פיטורים, או לכל הפחות שיימינג ציבורי בטוויטר עם האשטג #נאציזם_שנאה_ותפיסות_מיושנות.
בזמן שהמערב עסוק בלהסביר למה ישראל “בעיה”, המדינות הקטנות כבר הבינו:
ישראל היא לא הבעיה, היא התזכורת.
פלשתין "חופשית" לא תגיע, אנחנו כאן מהירדן ועד הים – עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד.
הם יצעקו ברחוב, אנחנו נמשיך לחיות כאן.
חדשות 24/7 לא נוצרו כי יש יותר מידע … הן נוצרו כי יש יותר זמן למלא.
והפתרון?
רעש . . . הרבה רעש.
איך הפכה האקדמיה ממקדש לחיפוש האמת – לסופרמרקט של דעות “מאושרות על ידי המערכת”
איך העולם התהפך ומה שפעם נחשב ל"זרם המרכזי" הפך פתאום למרד נועז
