האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.
ה-WOKE הוא כמו קינואה בטוסטוס – הוא לא מתאים לשטח.
הוא אולי מרשים בכנסים אקדמיים ובאולפני ניו יורק, אבל הוא פשוט לא מחזיק מים מול טנק, סבתא עם דעות נחרצות, או חברת כנסת לשעבר שצורחת באמצע דיון בוועדת כספים.
📜 המשבר הראשון בממשלה הוא לא “אם” אלא “מתי ואיך”. וזה תמיד קטן – כיסא, חניה, פוסט, או חיבוק שלא היה. מה שחשוב זה שהכול ייראה דרמטי מספיק כדי להצדיק שלוש שעות דיון, שני אולפנים פתוחים, וחמישה ממים חדשים בטוויטר.
תארו לעצמכם עולם שבו נשיא מדינת ישראל לא מחייך חיוך מובך כששואלים אותו שאלה פוליטית, אלא פשוט עונה: "אני לא מתערב בזה".
עולם שבו הנשיא לא מרפרף על שירים של יהודה עמיחי בטקסים כדי לשדר "ניטרליות תרבותית", אבל גם לא מחבק חוקים שהוא אמור רק לחתום עליהם.
עולם שבו הנשיא הוא פשוט… נשיא.
כבר שנים שאנחנו נלחמים נגד פייק ניוז, דיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה מופרכות. אבל דווקא אצל אלה שמתיימרים להיות "שוחרי אמת", מסתתרת אחת הקונספירציות השובבות ביותר של דורנו: לא, זו לא מזימת האח הגדול של פייסבוק, לא הגז הטבעי ולא קרטל השווארמה – אלא מה שאני מכנה : "הפרוטוקולים של זקני השמאל ופרשני ערוצי התרעלה".
העולם "שוקל את זכות קיומנו" כאילו מדובר בדיון פילוסופי במועדון ספרות של אוניברסיטה יוקרתית, ולא במדינה קטנה במזרח התיכון שעדיין חוטפת טילים כשהיא מנסה להסביר לאירופים למה היא בכלל פה.
ואנחנו, כמו תלמידים מצטיינים בשיעור אזרחות, עומדים זקופים, מנומסים, מחייכים, ואומרים: "סליחה, אפשר אולי… אם לא אכפת לכם… שנמשיך להתקיים?"
פעם, כדי להביע דעה היית צריך לעבור שלוש מערכות סינון: עורך ראשי, קפה הפוך ומדור תרבות עם נטיות שמאליות חריפות. היום? אתה לוחץ על "הקלט", משחיל את האוזניות, ויוצא למסע דעה חופשי על גלי האתר.
ברוכים הבאים לעידן הפודקאסטים – איפה שכל אחד יכול לשדר, גם אם הוא ימני, דתי, חושב אחרת, או — רחמנא ליצלן — משתמש בשכל ישר.
בין פודקאסטים שמלטפים את המציאות לבין כאלה שחותכים אותה בסכין של שכל וצחוק – "Israel Update" של מייק דורנט וגדי טאוב הוא חד-הקרן. שמרנות בלי התנצלות, הומור בלי פוליטיקלי קורקט, ותובנות ששופטי בג"ץ יעדיפו לא לשמוע. 👀🎧
בעולם שבו טרוריסטים מתחבאים במערות, בוחשים באבק ומפעילים אתרי אינטרנט ממקלדות שבורות, יש גם את קטאר.
אמירות פיצפונת במפרץ הפרסי עם שאיפות גדולות – להפוך למרכז העצבים של האסלאם הפוליטי העולמי. או אם לדייק: ראש התמנון של הג'יהאד הגלובלי.
כבר עשרות שנים ש"החרדי שלא מתגייס" הפך לאחת הדמויות הסמליות של החברה הישראלית – לצד הסטודנט הנצחי, הקיבוצניק הדועך והטבעוני הכפייתי. הוא לא באמת אדם, אלא סמל: של שבר חברתי, של פער ערכי, של הוויכוח היהודי הנצחי בין מי שעובד קשה לבין מי שלומד קשה – או סתם יושב קשה.
