במשך עשרות שנים, שוודיה הייתה משהו בין חדר הסבה מצופה אורן טבעי לבין ספר הדרכה של “איך להיות מדינה בלי לעשות בעיות”
אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, משהו שם השתנה

השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.

אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?

החיים נמשכים, גם אם הפיד קצת תקוע – וזה בסדר לעזוב אותו מאחור
הפיד לא יודע מתי מספיק אבל אתה יכול לדעת.

פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.

ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.