המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.

הקשר בין הדרוזים ליהודים התחיל, כמו כל קשר טוב במזרח התיכון, בארוחה.
יתרו, כהן מדיין, פגש את משה במדבר, התפעל מהתנהלותו, בישל לו קוסקוס (כנראה), חיתן אותו עם ציפורה, והכניס אותו למשפחה.

“הם לא יודעים מה זה ערכים” , “הם רק במסכים” , “הם לא בנויים כמו פעם"
הדור הזה … הוא שמע הכל. והוא לא התווכח.
הוא גם לא נעלב … הוא פשוט הלך והוכיח.

הם לא שורפים את המדינה כדי להזדהות עם פלסטינים.
הם שומרים עליה — גם כשאחרים מבפנים בועטים בה.

המערכת ניסתה לחנך אותם מחדש.
אבל הם חינכו את עצמם — בחזרה.