זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
יש הרבה דברים חשובים בעולם: שלום עולמי, חינוך לערכים, מניות בטסלה. אבל יש רק דבר אחד באמת חיוני להישרדות המין האנושי – סבתא.
סבתא היא לא רק תואר משפחתי. היא מוסד. היא מערכת תמיכה. היא מונית שירות לרגשות. והיא האדם היחיד שיאמר לך שאתה מושלם — גם אם הרגע שפכת חצי סיר מרק על הכלב.
ילדים צריכים לדעת מי הם, מה עברו אבותיהם – לא בשביל להתנשא אלא בשביל להרגיש שייכות.
שבת בבוקר, השמש זורחת, הילדים צורחים, הכלב בורח, והשכנה מחליטה לפתוח קריוקי של עופר לוי ב-7:48 בדיוק. ובין כל ההמולה הזאת, יש רגע של חסד: אתה פותח את דלת המקרר ויודע – מחכה שם בורקס פטריות.
הפתרון לכל צרות האנושות, האקזיט של הפחמימות, הפסקת האש של הטעם – אולי אפילו הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם רק ניתן לו הזדמנות.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
ירי בחתונות הוא לא גזרת שמיים
הוא תוצר של נשק בלתי חוקי, אכיפה רופפת, ונורמות כוח שלא טופלו בזמן
למה בגני הילדים שרים על "פלואידיות מגדרית", אבל אסור להגיד "שמע ישראל"
"ערבים נוצרים" זה אוקסימורון היסטורי. הם לא ערבים – הם צאצאי העמים הקדומים של הלבנט שנכבשו, עורבזו, ונדחקו לפינה. חלקם מתחילים להבין את זה. אחרים עדיין חיים באשליה
העידן שבו השנאה לא צריכה אידאולוגיה מסודרת, ספר תיאוריה או שפם מצויר.
מספיק אלגוריתם טוב, קצת זעם, והרבה מאוד זמן מסך.
