החתול – 🐈נמר בתחפושת
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
מדריך עמוק לחיים בעידן שבו אתה לא לבד – יש לך מכשיר נייד שמקשיב לך כל הזמן
אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.
אם אתם חושבים שטיולי תיירים לקברי צדיקים התחילו בשנות השמונים עם רבנים מלטפים קברים ומפזרים שטרות של דולר – אתם כנראה צודקים. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1867, הגיע לירושלים טיפוס קצת אחר, חמוש בכובע רחב שוליים, עפרון חד, ויכולת לתאר את המזרח התיכון בצורה שגורמת אפילו למדריך של "אגף העתיקות" להזיע.
שמו היה סמואל לנגהורן קלמנס, אבל כולנו מכירים אותו כ… מארק טוויין.
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
באמת, מכל היצורים שנבראו – מפילים ועד תוכיים, מאריות ועד סנדוויצ’ים עם פסטרמה – היתוש הוא ללא ספק הפחות שימושי, הכי מציק, וגם זה שגורם לך לחשוב, ברצינות גמורה, שצריך להבעיר את הגלובוס ולהתחיל מחדש.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
טור עם כף הומור, קורטוב רגש, וניגוב לב אל תוך הצלחת:
יש דברים שאי אפשר להסביר לזרים – למשל – איך מדינה שמנהלת מלחמות קיום עם שכנותיה, מוכנה להרוג בשביל החומוס שלה – אבל להתגעגע לחומוס של דמשק.
כן, זה לא טעות דפוס. נכון ליוני 2025, ראש ממשלת ישראל, האיש שבעשורים האחרונים עשה קריירה שלמה מהתראה מפני איראן גרעינית, הוא האדם הכי נאהב בשווקים של איספהאן. תושבים מצטלמים עם פוסטרים שלו, מוכרים ממתקים בטעם "ביבי־רימון", ויש אפילו להקה איראנית בשם "Likud Underground" שמבצעת קאברים לשירי מסע הבחירות שלו בפרסית.
ברוכים הבאים לישראל – המקום היחיד בעולם שבו אזעקה היא לא רק מערכת התרעה, אלא מצב תודעה. שילוב מבלבל של בהלה, עצבים ו… רפרוף קליל של כתף.