הולנד – מדינת החופש, הקנאביס, הזכויות והגבינות – נראית כמו המקום האחרון שבו השריעה תמצא קהל אוהד. אבל כמו שלמדנו מבלגיה השכנה: באירופה של 2025, מה שנראה בלתי אפשרי הופך למציאות עוד לפני שסיימת את הלאטה שלך באמסטרדם.
בימי קדם, גבר היה נמדד לפי מספר הילדים שהעמיד. אחר כך – לפי מספר הקילומטרים שלחם בהם במילואים. היום? לפי כמה חריף הוא מסוגל לשים בפיתה בלי לקרוס לתוך אמבולנס.
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
אם מישהו היה מספר לנו לפני 20 שנה שבעתיד יהיו לנו שואבי אבק שמדברים, מנווטים, זוחלים בחשאי מתחת למיטה ומנקמים כששוכחים להטעין אותם—היינו צוחקים. היום אנחנו צוחקים פחות. בעיקר כשהרובוט נכנס שוב פעם לדלת, או גרוע מזה—לארון החשמל.
שקר "רצח העם בעזה" הוא לא רק עלילה — הוא תרגיל יח"צ עולמי, שנועד להפוך את ישראל למדינת האפרטהייד הבאה בתור על לוח המוסר של השמאל העולמי.
אנחנו לא ניפול בזה, כי בניגוד אליהם, אנחנו יודעים מה זה רצח עם אמיתי — היינו שם, שרדנו, וחזרנו הביתה. ובעוד הם צועקים ברחובות, אנחנו נמשיך לשמור על הבית הזה, גם אם זה יגרום להם להאשים אותנו בעוד עשרה "רצחי עם".
הילדים חוזרים ללמידה – ואנחנו חוזרים לעצמנו.
עם כל הציניות, המרירות, והקבלה מ"שילב" על קלמר ב־149 ש"ח, אנחנו יודעים: אין כמו צלצול שמכריז על סוף החופש הגדול.
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
מדריך עמוק לחיים בעידן שבו אתה לא לבד – יש לך מכשיר נייד שמקשיב לך כל הזמן
אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.
