כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
אם מישהו היה מספר לנו לפני 20 שנה שבעתיד יהיו לנו שואבי אבק שמדברים, מנווטים, זוחלים בחשאי מתחת למיטה ומנקמים כששוכחים להטעין אותם—היינו צוחקים. היום אנחנו צוחקים פחות. בעיקר כשהרובוט נכנס שוב פעם לדלת, או גרוע מזה—לארון החשמל.
שקר "רצח העם בעזה" הוא לא רק עלילה — הוא תרגיל יח"צ עולמי, שנועד להפוך את ישראל למדינת האפרטהייד הבאה בתור על לוח המוסר של השמאל העולמי.
אנחנו לא ניפול בזה, כי בניגוד אליהם, אנחנו יודעים מה זה רצח עם אמיתי — היינו שם, שרדנו, וחזרנו הביתה. ובעוד הם צועקים ברחובות, אנחנו נמשיך לשמור על הבית הזה, גם אם זה יגרום להם להאשים אותנו בעוד עשרה "רצחי עם".
הילדים חוזרים ללמידה – ואנחנו חוזרים לעצמנו.
עם כל הציניות, המרירות, והקבלה מ"שילב" על קלמר ב־149 ש"ח, אנחנו יודעים: אין כמו צלצול שמכריז על סוף החופש הגדול.
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
מדריך עמוק לחיים בעידן שבו אתה לא לבד – יש לך מכשיר נייד שמקשיב לך כל הזמן
אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.
אם אתם חושבים שטיולי תיירים לקברי צדיקים התחילו בשנות השמונים עם רבנים מלטפים קברים ומפזרים שטרות של דולר – אתם כנראה צודקים. אבל עוד הרבה לפני כן, בשנת 1867, הגיע לירושלים טיפוס קצת אחר, חמוש בכובע רחב שוליים, עפרון חד, ויכולת לתאר את המזרח התיכון בצורה שגורמת אפילו למדריך של "אגף העתיקות" להזיע.
שמו היה סמואל לנגהורן קלמנס, אבל כולנו מכירים אותו כ… מארק טוויין.
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
באמת, מכל היצורים שנבראו – מפילים ועד תוכיים, מאריות ועד סנדוויצ’ים עם פסטרמה – היתוש הוא ללא ספק הפחות שימושי, הכי מציק, וגם זה שגורם לך לחשוב, ברצינות גמורה, שצריך להבעיר את הגלובוס ולהתחיל מחדש.
