יש רגעים בהיסטוריה שבהם ארגון ענק מגלה פתאום שהוא עדיין חי – אבל בעיקר מכוח האינרציה. כזה הוא מצבה של NATO במאה ה-21. הברית שהוקמה כדי לעצור את ברית המועצות הפכה, עם השנים, לארגון שמנסה לעצור בעיקר את המבוכה של עצמו.
פוסט רעיל במקצת על פורים … הכל בגלל פחות מדי שינה וחוסר בקפאין בורידים …
אולי זו תהיה אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה: האימפריה ששחררה את היהודים תמצא את עצמה, אלפי שנים אחרי, נעה לעבר חופש בגלל אותם יהודים.
במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
אתה לא רעב. אתה עצוב. או משועמם. או בודד. או סתם צפית בחדשות יותר מ-5 דקות. ובכל זאת איכשהו אתה עומד מול המקרר, נועץ מבט בגביע חומוס, ותוהה למה פתאום הטחינה נראית כמו חיבוק של אימא.
יש אותם אנשים שפותחים את היום שלהם ב"ריצה קלה" ו"חביתה עם אבוקדו". אני, לעומת זאת, פותח את הבוקר כמו אסיר שנשמע לקריאה מהמקלט: באימה, בפיג'מה ובצעד כושל לכיוון הקומקום. כל בוקר. כל יום. מאז גן חובה.
אם יש משהו שההיסטוריה כבר הוכיחה – זה שלא אנחנו אלה שצריכים אישור כדי להמשיך להתקיים
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
חינוך פתוח באמת – מתחיל בזהות, שורשים וגאווה
תלמיד בלי זהות, בלי שורשים, ובלי תחושת שליחות הוא רק צרכן דעת, לא יוצר עתיד.
זוכרים את הימים היפים, כשגשם היה פשוט… גשם? כששמיים אפורים קיבלו לכל היותר הערת שוליים כמו “קחו מטרייה”, ולא מבזק חירום בעמוד הראשי שגורם לך לחשוב שחייזרים נחתו בקניון איילון?
