אכילה רגשית: מהפחמימה באת ואל הסופלה תשוב
אתה לא רעב. אתה עצוב. או משועמם. או בודד. או סתם צפית בחדשות יותר מ-5 דקות. ובכל זאת איכשהו אתה עומד מול המקרר, נועץ מבט בגביע חומוס, ותוהה למה פתאום הטחינה נראית כמו חיבוק של אימא.
אתה לא רעב. אתה עצוב. או משועמם. או בודד. או סתם צפית בחדשות יותר מ-5 דקות. ובכל זאת איכשהו אתה עומד מול המקרר, נועץ מבט בגביע חומוס, ותוהה למה פתאום הטחינה נראית כמו חיבוק של אימא.
יש אותם אנשים שפותחים את היום שלהם ב"ריצה קלה" ו"חביתה עם אבוקדו". אני, לעומת זאת, פותח את הבוקר כמו אסיר שנשמע לקריאה מהמקלט: באימה, בפיג'מה ובצעד כושל לכיוון הקומקום. כל בוקר. כל יום. מאז גן חובה.
אם יש משהו שההיסטוריה כבר הוכיחה – זה שלא אנחנו אלה שצריכים אישור כדי להמשיך להתקיים
האסלאם הוא גם דת וגם אידיאולוגיה פוליטית-משפטית. לא כל מוסלמי אלים, לא כל אסלאם אלים – אבל בגרעין הטקסטואלי וההיסטורי של האסלאם יש שאיפה ריבונית, לא רק רוחנית.
חינוך פתוח באמת – מתחיל בזהות, שורשים וגאווה
תלמיד בלי זהות, בלי שורשים, ובלי תחושת שליחות הוא רק צרכן דעת, לא יוצר עתיד.
זוכרים את הימים היפים, כשגשם היה פשוט… גשם? כששמיים אפורים קיבלו לכל היותר הערת שוליים כמו “קחו מטרייה”, ולא מבזק חירום בעמוד הראשי שגורם לך לחשוב שחייזרים נחתו בקניון איילון?
אנחנו אוהבים את המדינה הזאת, כי היא שלנו.
עם כל הבלגן, העומס, היוקר והטירוף … ואולי דווקא בגלל זה.
פעם חיפה הייתה “פסיפס דמוגרפי". היום היא יותר כמו קיר גרפיטי אחרי הפגנה:
כולם בטוחים שהם יודעים מי צייר, אף אחד לא מודה, ורק דבר אחד ברור – משהו כאן השתנה, וזה לא רק מחירי הנדל״ן.
יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל — אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי, ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.
למה יש לתלמיד הישראלי סיכוי גבוה יותר לזכור את צליל הפעמון מאשר את השורש הריבועי של 16