צדק פואטי – איך ‘מבול אל-אקצה’ הפך ל‘מבול ביירון’ בעזה

איך “מבול אל־אקצה” פגש את מה שהישראלי הממוצע בעמקי ליבו קורא לו צדק עליון
כי אנחנו הישראלים / היהודים – רחמנים בני רחמנים, צריכים מסתבר את איתני הטבע בשביל שיתאכזרו ל"בלתי מעורבים" עבורנו ….
סופת ביירון – האירוע המטאורולוגי שהגיע במיוחד כדי לאתגר את קרעי האוהלים של מחבלי עזה, לשטוף מנהרות טרור, ולהוכיח פעם אחת ולתמיד שהטבע, בניגוד למזכ"ל חמאס, לא יודע לעבוד "בערך".

יש רגעים שבהם גם הישראלי הכי ציני, הכי חילוני, הכי “עזבו אותי מאלוהים” –
עוצר, מסתכל על מה שקורה, ואומר לעצמו בשקט:

“טוב. זה כבר לא מקרי.”

לא כי מישהו מחפש נקמה.
לא כי מישהו שמח בסבל.
אלא כי לפעמים, אחרי טבח, אחרי אונס, אחרי שחיטה, אחרי שמצלמים רצח של משפחות ומעלים אותו לטלגרם עם מוזיקת ניצחון –
המציאות עצמה כאילו מתיישרת.

לא צה״ל.
לא ממשלה.
לא הסברה.

המציאות.
יש שיאמרו … ההשגחה העליונה …
ואין יהודי או נוצרי שסיפור רשעות אנשי סדום, נוח והמבול לא עולה מול עיניו, גם אם קשה לנו לראות סבל אנושי באשר הוא …

✦ מבול אל־אקצה: השם שבו היהירות של החמאס חתמה על גורלה

כשחמאס קרא לטבח “מבול אל־אקצה”, הוא לא רק רצח.
הוא התרברב.
הוא התהדר.
הוא אנס, שרף ורצח אזרחים, נשים וילדים – בפאתוס דתי, משיחי, חצוף ואכזרי.
ובואו נשים את זה כבר עכשיו "על השולחן": יחד איתו התרברבו, עלזו ושמחו פחות או יותר כל "הבלתי מעורבים" ברצועת עזה ובסתר לבם או בגלוי – כל העולם המוסלמי והערבי

חמאס אוהב שמות גדולים.
לא “פיגוע”. לא “טבח”.
מבול.
זרימה היסטורית.
אירוע תנ״כי.

כי בארגון טרור אסלאמי מודרני, אם אתה לא נותן למתקפה שם עם ניחוח של סוף העולם – זה לא נחשב.

הבעיה מתחילה כשאתה משחק עם דימויים תנ״כיים –
ובורא עולם, או אם תרצו: המציאות,
מחליט לבדוק מי באמת מבין מה זה מבול.

והתשובה, איך לומר בעדינות ציונית גאה?
לא חמאס.

מבול.
שם של עונש.
שם של חורבן.
שם של “אנחנו השליחים”.

וברגע הזה – אם אתה מאמין באלוהים, בהיסטוריה או פשוט באירוניה –
אתה כבר יודע איך זה נגמר.

✦ כי עכשיו, שנתיים אחרי, השמיים הגיבו – לא בדרשה, אלא במים

לא ברעם דרמטי.
לא בברק תנ״כי.

בגשם.

גשם קר.
רוח.
אוהלים עפים.
עליבות.
מים שחודרים גם אל המנהרות והבונקרים שנבנו כדי להסתתר … להגיח ולשחוט.

ופתאום, אותם אנשים שצילמו עצמם שוחטים –
מוצאים עצמם בורחים מהאדמה שהם חשבו שהם שולטים בה.

לא כי מישהו ירה.
אלא כי אין אידיאולוגיה שעומדת מול חוקי הטבע.

✦ זה לא היה עונש – זה היה ביטול נרטיב

אנחנו לא צריכים מלאכים עם חרבות.
רק את המציאות.

והמציאות אמרה דבר פשוט:
מי שבונה קיום על דם –
יגלה שהוא בנה אותו על בוץ.

המנהרות? הוצפו.
האוהלים? קרסו.
המיתוס? נמס.

לא עונש שמימי דרמטי –
אלא שלילה מוחלטת של היומרה המוסרית.

✦ הישראלי רואה – ושותק

וזו אולי התגובה הכי חדה:

אין חגיגות.
לא שמחה לאיד.
לא ריקודים.
לא פסטיבל.
אין “מגיע להם” (אולי קצת).

יותר משהו בסגנון:
“וואלה. אירוני.”
שלוק קפה.
“אמרנו להם שכשאתה מזמין מבול – תבדוק קודם איפה אתה עומד.”

רק שקט.
והבנה אחת עמוקה, כואבת, ריאליסטית להחריד:

מי ששחט בשם האל –
לא יכול לבקש מהעולם שיגן עליו מפניו.

✦ צדק עליון, גרסת 2025

זה לא סיפור על אל זועם.
זה סיפור על גבול.

גבול שבו רוע חוצה קו –
והעולם, אפילו בלי כוונה, מפסיק ליישר לו דרך.

הסיפור הזה הוא לא רק טרגדיה כואבת – הוא שיעור.

שיעור על:

• מה קורה כשטרור מחליף אסטרטגיה בפאתוס
• מה קורה כששנאה מתחפשת לדת
• ומה קורה כשאתה בונה אידיאולוגיה על הרס, ומגלה שגם הטבע לא בעניין

זה לא סיפור על נקמה.
זה סיפור על כישלון מוסרי שמתורגם לקריסה פיזית.

לא הכול קורה בגלל ישראל.
לא הכול בגלל צה״ל.
לא הכול בגלל “הכיבוש”.

לפעמים – זה פשוט קורה.

✦ הצדק הפואטי: כשהטבע מסרב לשחק בצד ה”נרטיב”

סופת ביירון לא קראה הודעות טלגרם.
היא לא צפתה באל־ג׳זירה.
היא לא השתתפה בוועדת חקירה של האו״ם.

היא פשוט הגיעה.

גשם.
רוח.
מים.
והרבה מאוד אוהלים שמתגלים פתאום כפתרון דיור בעייתי כשלא מדובר בקמפינג בגליל.

וכאן קרה דבר נדיר:
הטבע עשה מה שהקהילה הבינלאומית לא העזה לעשות –
התעלם לחלוטין מהנרטיב הפלסטיני.

אתה יכול לשקר לעולם.
אתה יכול לשקר לתקשורת.
אתה יכול לשקר אפילו לתושבים שלך.
אבל לטבע?
לטבע אין סבלנות לזה.

הוא מחכה בשקט.
ואז, פתאום, יום אחד –
בום. סופה.

לא “הקשר”.
לא “המצב ההומניטרי”.
לא “מורכבות”.

רק פיזיקה.

✦ ומה נשאר מה“מבול”?

לא אימה.
לא תהילה.
לא “ניצחון היסטורי”.

נשארו:

• אוהלים רטובים
• מנהרות טרור מוצפות עם טרוריסטים מושפלים, רטובים ומורעבים
• והבנה כואבת אחת:
  קל לקרוא למשהו מבול – קשה להתמודד עם אחד אמיתי.

✦ השמיים לא נקמו – הם פשוט לא שיתפו פעולה

אולי זה הדבר הכי מפחיד עבור חמאס:

לא שנענשו.
אלא שלא נחשבו.

לא קיבלו מעמד.
לא קיבלו קדושה.
לא קיבלו מיתולוגיה.

רק חרבות מברזל.
ואז … רק גשם.
מים.
וקץ הפאתוס.

ומי שקרא לטבח שלו “מבול” –
גילה שלפעמים,
המציאות לוקחת מילים ברצינות.

המציאות היא הנוקמת הכי קשוחה שיש

בסוף, הסיפור של מבול אל־אקצה מול מבול ביירון הוא לא רק אירוניה – הוא תזכורת.

מי שבוחר בדרך של הרס –
לא תמיד ייענש בידי אויב.
לפעמים הוא פשוט ייתקל במציאות.

והמציאות, כמו שאנחנו יודעים כבר אלפי שנים,
לא מתרשמת מסיסמאות.
היא בודקת תוצאות.

ובמקרה הזה?
מבול אחד נגמר.
מבול אחר התחיל.
ורק אחד מהם היה אמיתי.