"ידו בכל ויד כל בו" – נבואה, מטאפורה או תיאור מדויק של המזרח התיכון?
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
בבריטניה, כמו בבריטניה – אין דבר יותר מסוכן משנאה מנומסת.
כי כששנאה מגיעה עם תה ועוגייה הרבה יותר קשה לזהות אותה.
איך ייראה המזרח התיכון אם משטר האייתוללות באיראן ייפול – ומה יקרה אם ישראל ואיראן יהפכו לשותפות?
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
האם זה ייגמר מחר? כנראה שלא … האם זה תהליך שהתחיל? בהחלט כן.
ובמזרח התיכון, לפעמים ההבנה שהמשחק השתנה מסוכנת יותר מכל שיגור
במזרח התיכון – האזור שבו גם מזג האוויר וגם הטמפרמנט אינם נוטים לאיפוק – רמדאן הפך, במיוחד בעשורים האחרונים גם לזירה פוליטית, תקשורתית ולעיתים נפיצה במיוחד.
ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
"ערבים נוצרים" זה אוקסימורון היסטורי. הם לא ערבים – הם צאצאי העמים הקדומים של הלבנט שנכבשו, עורבזו, ונדחקו לפינה. חלקם מתחילים להבין את זה. אחרים עדיין חיים באשליה
דת + גנטיקה + תרבות השבט
השילוש הלא-קדוש שמייצר את מה שמכונה בנימוס: "הבעיה הערבית"