מסע אל תוך כת המלקקים של השמאל המנופף במצפן מוסרי – שנגמר תמיד בכאב בטן מוסרי

יש דברים קבועים בעולם: השמש זורחת במזרח, צה״ל מתעכב בתדריך, ומערכת “הארץ” מגישה לקוראיה את ישראל – אבל רק אחרי שעברה במטחנת רגשות אשם תעשייתית.
כמו גפילטע פיש: טוחנים, מוסיפים רוטב אירוני, מתבלים בנדיבות בתיעוב עצמי ונזהרים שלא ירגיש קצת יותר מדי יהודי.

אז מה זה בעצם הארץ? עיתון? מגזין? כתב עת אקדמי לחובבי תשחצים של רגשי נחיתות?
או שבשקט־בשקט, כפי שמספרים לחבר׳ה בברלין, מדובר פשוט במפעל לייצור דיבת הארץ – יצוא סיטונאי של “תראו כמה אנחנו רעים, אלוהים תציל אותנו מידנו”?

איך לזהות מייד .. כשמישהו שותה אספרסו עם חלב שקדים ומצטט את גדעון לוי

יש דברים במדינת ישראל שהם כמו יין אדום: יש מי ששותה, יש מי שהתעלף מהראשון, ויש מי שמכריז שזו בכלל גזע משובח, בזמן שהשאר מרימים גבה וחושבים "איך אפשר?".
עיתון "הארץ" שייך בדיוק לקטגוריה הזו – משקה מריר, עתיר יומרה, שנע בין טעימת ידיעה לבין לגימת אג’נדה.

הארץ – כשהמציאות היא רק הצעה

בעולם של קורא הארץ, המציאות היא חומר גלם והעיתון הוא פלטפורמה לעיבוד תודעתי: עובדות? נחמד. אבל איך זה משתלב עם נרטיב של "אנחנו אשמים בהכל"?
בארץ, כל הישג של צה"ל הוא "סימפטום לשלטון כוחני", וכל פיגוע נגד אזרחים הוא "תגובה מובנית ל'כיבוש'".
אם אתה מחפש מקום שמצליח להציג את מדינת ישראל כהילד המופרע בכיתה ואת הטרוריסט כנער עם נשמה "רגישה" – זה הבית שלך.

הנוסחה הארצית

הכותרת ב"הארץ" תמיד בנויה משלושה מרכיבים:

1. האשמה עצמית לא פחות מיצירתית – זה לא "מחבל תקף", זה "צעיר פלסטיני במצוקה".
2. הקריצה לאירופה – כי אם הניו יורק טיימס או הגרדיאן אהבו את זה, זה כנראה נכון.
3. קפה מר בפונט קטן – כדי שלא תתפתה לחייך.

איך הפך עיתון לכת?

כשאתה פותח את “הארץ”, אתה לא מקבל חדשות.
אתה מקבל מניפסט.
יש שם סיפור על מציאות כלשהי, אבל רק אחרי סינון עמוק דרך פילטר שחור־לבן שמחלק בין “נאור” לבין “חשוך”.
שלושה ניחושים מי בצד החשוך.

לפי “הארץ”, הימין הוא לא השקפה פוליטית – הוא כשל מוסרי.
ציונות היא לא תנועה לשחרור – היא “בעיית עומק”.
והדמוקרטיה? היא תמיד בסכנה, איכשהו מאותו צד של המפה.
מוזר איך היא אף פעם לא בסכנה כשהשמאל מפסיד בחירות. רק כשהעם טועה ומצביע “לא נכון”.

ארץ ישראל? או “ישות” עלומה?

אחד הדברים המשעשעים הוא איך “הארץ” מדבר על ישראל.
לא “מדינת הלאום של העם היהודי”.
לא “מולדת”.
לא “ארץ ישראל”.

אלא:
“המרחב”.
“השטח”.
“המרכז הריבוני”.
מילא עוד רגע הם ייקראו לה “קונסטרוקציה קולוניאלית שטרם הפנימה את פריבילגיית הלבן״.

אין עוד עיתון בעולם שמצליח לכתוב על המדינה שלו כאילו הוא עובד בארגון זכויות אדם בקאבול.
הארץ: המקום שבו גבולות ישראל מונחים בגרסת דמו – עם תקווה להעלים אותם בעדכון הבא.

מי קורא הארץ?

• אנשי אקדמיה שכתבו פעם ספר עם המילה "שיח" בכותרת.
• שכניו של פרופ' אמנון רובינשטיין לשעבר, שמעמדו קנוי בארבע מילים: "פרסמה בעיתון הארץ".
• תל אביבים, אבל לא אלה שיושבים בפרישמן עם בירה – אלא אלה שיושבים בבן גוריון עם ספר בצרפתית.

המאפיין המשותף: כולם רוצים שישראל תהיה "מדינה נורמלית כמו שוודיה", אבל איכשהו שוכחים ששוודיה לא שוכנת בין חמאס לחיזבאללה.

הארץ בתור מוצר – כמו חטיפי חלבון בטעם טופו

אתה לא קונה אותו בשביל "החדשות", אלא בשביל להרגיש חלק ממועדון. קורא הארץ יודע שהוא "שונה" – הוא כבר קיבל את החיסון נגד פטריוטיזם.
ובדיוק כאן מגיעה הציניות: הם יהיו הראשונים לזעוק "זכותי לבקר את המדינה", אבל ברגע שזכותך לבקר את הביקורת שלהם? פתאום זה "סתימת פיות" ו"הפלרטוט עם פאשיזם".

הקורא של ‘הארץ’ – יצור אגדי

אנשי השמאל אוהבים להגיד שהם “לא מייצגים את כולם”.
שזה נכון. הם מייצגים כמעט אף אחד.

קורא "הארץ" הטיפוסי:
גבר, 53, משקפיים עגולים, דירת ירושה ברמת אביב, פלסטיק של יוגורט אורגני במיחזור, ושנאה קלה אך יציבה לעם שלו.

זה אדם שמאמין בכל ליבו שישראל “איבדה את דרכה”, ושהוא היחיד שנותר צלול.
כמו נביא, רק בלי אלוהים.
ועם הרבה פוסטים על “פשיזם” שנכתבים מאחורי מקינטה איטלקית.

איך מייצרים דיבה מקצועית?

זה פשוט:

1. לוקחים אירוע.
2. מוסיפים מילים כמו “חרפה”, “כיבוש”, “מדרון חלקלק”, “קץ הדמוקרטיה”, “מפלגת שלטון מושחתת”, “כהניסטים”, “אסון”, “חשכה”.
3. מערבבים היטב.
4. מגישים לקוראים בחו״ל באנגלית – כי שם נמצא קהל היעד האמיתי.

כי בינינו – “הארץ” הוא כמו הייטקיסט שעבר לברלין אבל עדיין מחזיק את הדירה באבן גבירול: חי שם, מתבכיין פה.

הדגלים שהם שכחו

הבעיה הכי גדולה עם “הארץ” היא לא שהם שמאל.
שמאל זה מצוין. ויכוח זה בריא.

הבעיה היא שהם שכחו דבר קטן:
שאנחנו פה כדי להישאר.

הם שכחו שהעם הזה לא נולד בחדר חדשות.
הוא נולד בהר גריזים, בסיני, בבבל, בצפת, בירושלים – ולא בערך מערכת שבו כתבים יושבים ומבקשים סליחה בשם המדינה על עצם קיומה.

הם שכחו שבלי ציונות, לא היו יכולים לשבת בקפיטריה של שער הצדק ולהסביר למה המדינה שמצילה אותם צריכה “להתבגר ולוותר”.

הם שכחו שפלורליזם אמיתי לא כולל רק את “מי שחושב נכון”.

ובסוף – מי באמת עושה דיבה למי?

הטענה השגורה של “הארץ” היא שהימין פוגע בתדמית ישראל בעולם.
שכאשר שר ימין נואם – “זה פוגע”.
כאשר חייל יורה במחבל – “זה פוגע”.
כאשר ישראל מגינה על עצמה – “זה פוגע”.

אבל כש"הארץ" עצמו מדלג בכל יום לדף האנגלי ומפיץ לכל אירופה וארה״ב מאמרים שמייצרים דה־לגיטימציה לישראל?
פתאום זה “דיון ציבורי חשוב”.

כמו ילד שמצביע על כל השכונה וצועק:
“הם התחצפו!”
בעודו דוחף סיכה בצמיג.

האירוניה הגדולה

הארץ אוהב להטיף על "פלורליזם" – כל עוד הדעות שלך מגיעות עם תעודת בגרות מברלין, חשבון טיקטוק עם תמונה של שקיעה בקופנגן, ובמינימום שלושה פוסטים על איך יום העצמאות זה בעצם יום אבל.
אתה רוצה דעה ציונית? לך תקרא "מקור ראשון" – הם מסבירים שזה לא בשבילם.

הארץ – חוויה למבינים

פקח את העיניים: עיתון שכותב בעברית אבל חושב באנגלית, ומכוון ישר ללב הקורא האירופי.
הטוויסט? התוכן לא מיועד לעם הזה שאמור להיות ה"נמען". קוראי הארץ אוהבים שמבקרים את ישראל – כי זה עושה להם תחושת עליונות מוסרית.
ולמי זה לא יתאים? לכל מי שמאמין שציונות זה לא מילה גסה ושחייל צה"ל הוא לא "חייל של הכיבוש" אלא אחד שמגן על הבית.

אז עיתון ‘הארץ’ או עיתון ‘דיבת הארץ’?

אפשר לראות בזה מחמאה.
עם כל הפגיעה המכוונת,
עם כל הבוז לתרבות, למסורת, ללאום,
עם כל המאמץ המתמשך להוכיח שהעם שלהם פרימיטיבי –

עדיין, לנגד רצונם,
הם חיים במדינה יהודית, חזקה, ציונית, דמוקרטית – ושום כותרת לא תשנה את זה.

ובכן, קוראים יקרים,
בעוד “הארץ” ממשיך לכתוב על דיבת הארץ,
אנחנו נמשיך לכתוב על הארץ –
האמיתית.
זו שנלחמת, מנצחת, מתקדמת,
וזו שבסוף תתעורר בבוקר, תכבה את הקפוצ׳ינו, ותבין שהעיתון נפל מהיד.

עיתון הארץ הוא לא עיתון – הוא מועדון תרבות עם שער כניסה עשוי מזכוכית בגובה האגו של הכותבים.
אבל בארץ יש מקום לכולם – גם למי שכתובתם המנטלית היא "רחוב בברלין". רק תזכרו – בזמן שהם כותבים על הפגנות בסטוקהולם, מישהו כאן צריך להחזיק את הגבול.