איך הפכה חמאס לאייטם הדיאטטי הכי מצליח ברשתות החברתיות

כשהחמאס פתח תפריט דיאטה – והעולם בלע בלי ללעוס

בחום של יולי 2025, בעוד אזרחי ישראל מיובשים מרוב זיעה, הפיד הבינלאומי מוצף – שוב – בסרטונים של ילדים בעזה "גוועים ברעב". אחד מהם לועס תמרי מג'הול עם דמעה מתוזמנת היטב, אחר שותה מים בבקבוק נביעות שמישהו שכח להוציא בפוטשופ מהתמונה. ולצידם, מגישה בכירה בתשקורת הישראלית מתבכיינת כמעט בדמעות: "כשל מוסרי – תסתכלו עליהם, אין להם אפילו אבוקדו אורגני !"

ברוכים הבאים לקמפיין ההרעבה של חמאס. גרסת 2025.

והפעם, זה גדול, מלוטש, מופק בקפדנות – וחסר כל קשר למציאות.

מי הזמין פוטושופ עם תוספת בצל?

אם פעם חמאס הסתפק בתמונה של ילד עם תחבושת על הראש (גם אם זה מהשפעת, גם אם זה בכלל תינוק ישראלי שצולם במקרה במיון), הרי שהשנה עלינו מדרגה.
קמפיין יולי 2025 מנוהל כמו סדרת נטפליקס עתירת תקציב: צילומים מרחפנים, פילטרים של עוני, עריכות צבע נוגות, וקריינות דרמטית של שחקנית בלגית עם תסמונת אשמה קולוניאלית חמורה.

רק בעיה אחת: אין רעב.
כלומר, אין רעב אמיתי.
יש חסרון בקרואסונים. יש דיכאון קל בגלל שהדייסון התקלקל במנהרה של אבו אוסאמה. אבל רעב? תעשו טובה.

-- פרסומת --

חמאס בדיאטה – אבל רק כשזה מועיל לתדמית

שיא הציניות מגיע כשמבינים את התמונה הרחבה: בזמן שחמאס צועק "ג'נוסייד תזונתי", האו"ם מונע ממאות משאיות מזון להיכנס ונותן למזון להרקב בשמש. למה? כי לחמאס יש כללים.
הוא לא אוהב שישראל מחלקת אוכל ישירות לאזרחים. זה מפריע למונופול.
הוא גם לא אוהב שקט. זה לא תואם את הנרטיב.

והכי חשוב: רעבים מדי לא יוצאים לצעוק מול מצלמות. אבל רעבים "בול בפוני"? אלה מצטלמים נהדר.

נחשו מי מממן את הפלאפל

הציבור בעזה אולי לא אוכל לשובע – אבל לא בגלל שישראל מונעת מזון.
המשלוחים ממשיכים להגיע דרך מעבר כרם שלום, רק שהם נעצרים ב"מעבר סינוואר".
שם הם זוכים לאיפוס, סיווג, אגרת חמאס, ומכירה מחדש במחירים שמזכירים את הקניון בדובאי.
והלהיט האחרון הוא עצירת הסיוע ע"י האו"ם עצמו שבוכה בדמעות תנין על הסיוע שהוא עוצר.

אירגוני זכויות אדם ממשיכים לדווח על "מחסור חמור", תוך כדי שהם לוגמים אספרסו ממכונה שיובאה ממשאית סיוע ש"נתקעה בגבול".

האירוניה לא עוצרת שם – מדינות תורמות מזון ומים, חמאס גונב, מוכר לתושבים, ואז צועק שישראל מרעיבה.
זה כמו מישהו שיש לו מקרר מלא, שופך הכול על הרצפה, מעלה את זה לסטורי, ואז מאשים את השכן.
והעולם? משתף בהתלהבות, עושה לייק, ומעלה תמונה של עצמו צם לסולידריות (עם פילטר של חומוס).

האמת מתה מרעב. התקשורת – שבעה מהייפ

בין פרשני חדשות מערביים שמדקלמים קומוניקט של חמאס כאילו זה פסק זמן מהברית החדשה, לבין אקטיביסטים שגילו את עזה רק כי "העיצוב של דגל פלסטין יותר אסתטי", נשארת עובדה אחת פשוטה:
אין מצור. אין רעב. יש קמפיין.
קמפיין שממומן בדם של אחרים ומוזן בבורות של העולם.
והכי מעצבן: הקמפיין מתודלק היטב ע"י "אחינו" מהשמאל הישראלי – ממשיכי דרכו של קין המקראי, שמפיצים את העלילות במדיה, לוחשים על אוזני מנהיג הצפרדעים הצרפתי ומרעילים את הבארות ברחבי היבשת המוסלמית אירובה כולה

וכשצלם מה-BBC מצלם "תינוק על סף מוות" שברקע אוכלים שווארמה, זה לא מביך – זה פשוט עוד יום במזרח התיכון.

תנו לאמת ביס

אז מה עושים?
קודם כול, מפסיקים להתנצל.
ישראל לא אחראית לתפריט של הפלשתינאצים. בטח לא כשאותו ארגון שהם בחרו משקיע יותר במנהרות מאשר באורז, בטח שלא כאשר אף אזרח עזתי לא הפך ל"חסיד אומות עולם" ומסר מידע על החטופים הישראליים.
שנית, צריך לומר את האמת – שוב ושוב – גם אם זה לא מצטלם טוב.

כי מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול:
היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.

הסכנה האמיתית? השקר המנופח

בעולם שבו תיעוד הוא אמת, ועריכה היא מציאות – קמפיין ההרעבה של חמאס לא רק שלא מצביע על טרגדיה, הוא הוא עצמו הטרגדיה.
כי כל עוד יש מי שמאמין לשקר הזה – חמאס ירעיב את עמו כדי שיאמינו לו.
וכל עוד העולם לא פותח את העיניים – הוא ממשיך להזין את השקר הזה, באהדה, במימון, ובשתיקה.

אבל בישראל, לשמחתנו, כבר הבנו:
אם זה נראה מבוים, נשמע מבוים ומריח כמו תעלול תקשורתי – זה כנראה עוד מונטאז' של חמאס.
אז קחו נשימה, כבו את האינסטגרם, ופתחו עין.

כי גם כשמדובר בפיתה עם זעתר, לא כל מה שמוגש – באמת ראוי לבליעה.
והכי חשוב – שימו לב באילו ערוצי תקשורת אתם צופים כאשר רוב ערוצי המדיה המסורתית מציגים את הנרטיב של האויב ומהדהדים את השקרים של החמאס

pic.twitter.com/a4sqImMxi1

— גלי ישראל (@IsraelGaley) July 30, 2025