האם 2026 תהיה שנת נפילת הרפובליקה – והאם לישראל יש תפקיד בסיפור?

איראן 2026 פחות כמו דרמה עיראקית ויותר כמו סדרה ריאליטי מתמשכת עם פרקים של בזאר, אינפלציה, ומצב כלכלי שמזכיר יותר שוק פשפשים מאשר מדינה עם תקציב ממשלתי.

אם חשבתם שהחדשות מהעולם בתחילת 2026 ישלבו רק חתולי אינסטגרם וחדשות טכנולוגיה, אתם מסתובבים עם פילטרים מטושטשים.
איראן שרופה ברחובות – לא רק בגלל התנגשויות עם כוחות הביטחון, אלא כי הריאל (שטרם הבנתם איך הוא עדיין נשאר כסף) צלל לשפל היסטורי והותיר את האזרחים עם יותר שטרות בכיס מאשר כוח קנייה.

המהומות הגדולות שהחלו כמחאת סוחרים על יוקר המחיה הפכו לזעם עממי כולל הפגנות בקמפוסים, שביתות, ועד קריאות ל"מוות לדיקטטור".

ההפגנות באיראן אינן עוד “גל מחאה”. הן לא טרנד, לא אירוע חדשותי שמתפוגג אחרי יומיים, ולא סרטון ויראלי עם כתוביות דרמטיות. הן סימפטום.
וסימפטום, כידוע, הוא בדרך כלל של מחלה עמוקה בהרבה – כזו שכבר שנים אוכלת מבפנים את מה שנשאר מהרפובליקה האיסלאמית.

איראן של תחילת 2026 היא מדינה שבה הציבור כבר לא מאמין לאף אחד: לא למנהיג העליון, לא לממשלה, לא להבטחות על “כלכלה עמידה”, ולא לנאומים על כבוד לאומי בזמן שהמקרר ריק והמטבע מתאדה.
המחאה הנוכחית אינה אידיאולוגית בלבד. היא כלכלית, תרבותית, דורית – ובעיקר קיומית.

לא מחאת צעיפים – מחאת הישרדות

בניגוד למחאות קודמות, שפרצו סביב סוגיות סמליות (חיג’אב, זכויות נשים, אלימות משטרתית), הפעם מדובר בכעס רחב הרבה יותר.
סוחרים, סטודנטים, פועלים, אנשי מעמד ביניים שנשחק – כולם מרגישים את אותו דבר:
המשטר מבטיח אימפריה, אבל מספק מדינת עולם שלישי עם טילים.

כשהקריאות ברחוב עוברות מ”רפורמה” ל”מוות לדיקטטור”, זה כבר לא ויכוח פנימי – זו שבירת טאבו.
וכשזה קורה שוב ושוב, לא בכפר נידח אלא בערים מרכזיות, המשטר מבין שהוא כבר לא מנהל שיח – הוא מנהל זמן.

האם הרפובליקה באמת יכולה ליפול?

התשובה הלא-רומנטית: כן, אבל לא בקלות – ואולי לא עדיין.

הרפובליקה האיסלאמית היא לא שלטון מקרי. זה מנגנון בנוי היטב:
משמרות מהפכה, מיליציות, מערכת דיכוי, שליטה באמצעי תקשורת, וניסיון של עשרות שנים בהישרדות מול זעם ציבורי.
המשטר האיראני כבר הוכיח שהוא מוכן להקריב אזרחים כדי לשרוד – והוא עושה זאת בלי ייסורי מצפון.

עם זאת, יש הבדל מהותי בין דיכוי מחאה נקודתית לבין התמודדות עם קריסה כלכלית מתמשכת, דור צעיר שלא מפחד, ואובדן מוחלט של לגיטימציה.
משטרים לא נופלים כשצועקים עליהם – הם נופלים כשאנשים מפסיקים לפחד מהם ומפסיקים להאמין שהם נחוצים.

2026 יכולה להיות שנת ההכרעה – אבל היא לא בהכרח תהיה שנת הסיום. ייתכן שזו פשוט עוד תחנה בדרך ארוכה, כואבת ואלימה.

ישראל: תומכת מהצד או יעד להסחת דעת?

וכאן מגיעה השאלה שכולם לוחשים:
האם ישראל תעזור למפגינים?

התשובה הישרה: לא באופן גלוי, ולא כמו שחלק מהפרשנים במערב מדמיינים.
ישראל איננה ארגון זכויות אדם, ולא תנועת שחרור. היא מדינה עם אינטרסים ביטחוניים ברורים, ובראשם:
– בלימת הגרעין
– צמצום כוחם של משמרות המהפכה
– שמירה על הרתעה אזורית

התערבות ישירה במחאה פנימית באיראן היא מתכון לאסון דיפלומטי, ובעיקר מתנה תעמולתית למשטר בטהרן, שישמח לצעוק “הנה – הציונים מאחורי הכל”.

כן, ייתכן שישראל תומכת עקיף:
מודיעין, לוחמה תודעתית, חשיפת שחיתויות, חיזוק סנקציות, פעולות שמחלישות את המערכת – לא את ההמון.
אבל מי שמצפה שישראל “תציל את המפגינים” מחמיץ את המציאות:
מהפכה אמיתית לא מיובאת מבחוץ. היא מתרחשת כשמדינה מתפרקת מבפנים.

ומה אם המשטר ייפול?

זו אולי השאלה המפחידה באמת.

נפילת הרפובליקה האיסלאמית אינה מבטיחה איראן ליברלית, דמוקרטית וחובבת מערב.
ייתכן תרחיש של כאוס, מלחמות פנימיות, או משטר סמכותני אחר – רק בלי טורבן, ועם אותם הרגלים ישנים.

מבחינת ישראל, זהו משחק סיכונים:
משטר חלש הוא מסוכן.
משטר קורס – מסוכן עוד יותר.
אבל משטר שממשיך להתקיים תוך קריסה פנימית – הוא אולי המסוכן מכולם.

שורה תחתונה – בלי אשליות

ההפגנות באיראן הן אמיתיות, עמוקות, ומסוכנות למשטר.
2026 עשויה להיות שנת מפנה – אך לא בהכרח שנת מהפכה.
ישראל תמשיך לעמוד בצד, עם עין פתוחה ואצבע על הדופק, לא עם דגלים ברחובות טהרן.

ובינתיים, האיראנים ממשיכים לצאת לרחובות לא כי הם מאמינים בנאומים – אלא כי הם איבדו כל אמון במערכת.
וכשאמון נעלם, גם משטרים עתיקים מגלים דבר פשוט:
כוח יכול לדכא – אבל הוא לא יודע להחזיר לגיטימציה.

אז האם איראן בדרך ל־פאפ-אפ של משטר? (AKA האם המשטר ייפול)

כאן נכנס רגע הפוליטי-ציני: מצד אחד, המפגינים ברחובות קוראים לשינוי, לפירוק המבנה הישן, ואפילו לתחיית פהלווי (כן, ממש להפוך את איראן למשהו שהיה לפני 1979).
מצד שני, המשטר לא ישב באפס מעשה – הוא מנסה לדבר על "דו-שיח", חיזק כוחות ביטחון, ומנסה להתמודד עם כל הכאוס הזה כאילו הוא משחק קלפים עם יד לא טובה.

אז האם המשטר בדרך לנפילה טוטאלית? בפועל – עדיין לא נראה ירידת מסכים פתאומית בסגנון ויאטנם דרמה של פעם אחת בלילה.
המשטר האיראני סובל, חלש, ומלא חורים, אבל הוא עדיין מחזיק בכוח של משמרות המהפכה, בשבחים על נאמנות ובהבנה שאין לו תכנית ב׳ ברורה מעבר ל"לא לתת לזה לצאת מכלל שליטה".

המצב באיראן הוא לא כמו בסרט הוליוודי שבו המפגינים מושכים בחוטים והמשטר נופל ב-90 דקות פלוס קרדיטים בסוף. זה מורכב כמו פרק של סדרת טלוויזיה מזרח־תיכונית שיש בה גם דרמה, גם פאנץ’ ליינים פוליטיים וגם לא מעט אנתולוגיות כלכליות.

המשטר הוכיח בעבר שהוא יודע לדכא מחאות (ואפילו השבית את האינטרנט כשהוא ראה שאנשים מדברים יותר ברשת מאשר בחזית) – ולכן גם עכשיו, למרות זעם עממי, לא בטוח שנראה 2026 כ”שנת המשטר נופל”.

בקיצור: כרגע האיראנים מפגינים, צועקים, הולכים שבעים יותר מאשר מתגעגעים למצב הקודם – אבל להפיל משטר זה מפעל מאורגן ולא רק צילומי הפגנות ברחובות.

בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.