ישראל כמעצמת אנרגיה אזורית
האם בשביל זה הלכנו 40 שנה במדבר – עד שהדור התיישר והאמין ?
יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה עוצר, משפשף עיניים ושואל את עצמך:
רגע, זה באמת קורה לנו?
מדינת ישראל. אותה אחת עם המקרר הריק, המכלים הרזרביים, והפחד הכרוני מ”מה יהיה אם יכבו לנו את האור” – מדברת היום על ייצוא גז, צינורות אזוריים, ו־שיתופי פעולה אנרגטיים עם מדינות ערביות.
לא בחלום. לא במצגת של משרד האנרגיה עם גרפים בצבע טורקיז. במציאות.
ואז עולה השאלה הבלתי נמנעת:
בשביל זה הלכנו 40 שנה במדבר?
בשביל זה חפרנו, רבנו, זלזלנו, התנגדנו, הפגנו, הזהרנו, חקרנו ועדת חקירה על ועדת חקירה – עד שהדור סוף־סוף התיישר והתחיל להאמין שיש כאן משהו מתחת לחול?
הגז, או: איך הפכנו מעם של קופונים לעם של מאגרים
במשך שנים סיפרו לנו שאין פה כלום.
“אין נפט, אין גז, יש רק שכל”.
ובישראל, כמו בישראל, כשאומרים לך “יש רק שכל” – אתה מבין שבעצם אין כלום, אבל תתמודד.
ואז פתאום:
תמר. לווייתן. כריש. תנין.
לא גן חיות – מפת מאגרי הגז של מדינת ישראל.
אותם פקידים, אותם מומחים, אותם פרשנים – עברו באלגנטיות מ”זה מסוכן”, ל”זה לא כלכלי”, ל”זה יפגע בסביבה”, ל”למה לא עשינו את זה קודם”.
כי בישראל, אם משהו מצליח – סימן שעוד לא הספקנו להסביר למה הוא בעייתי.
40 שנה במדבר, וכולם רצו להיות המצרים
כמו בסיפור המקראי, גם כאן:
דור שלם היה צריך ללכת לאיבוד כדי שיקום דור אחר – כזה שמוכן להאמין.
לא בנסים. לא באוטופיות.
בצינור. בקידוח. בחוזה. בחתימה קטנה באנגלית משפטית צפופה.
הדור הישן ראה בגז קללה.
הדור החדש רואה בו עוגן אסטרטגי.
כי בניגוד לחלומות שלום מנופחים – אנרגיה עובדת.
צינור מחבר יותר טוב מכל נאום.
קילוואט־שעה עושה יותר שלום מאלף סמינרים באוניברסיטה אירופית.
שלום קר, אבל חשמל חם
מצרים. ירדן. מדינות המפרץ.
פתאום כולם מדברים עברית שוטפת כשזה מגיע ל־BTU ול־MMBtu.
פתאום ישראל היא לא “הכיבוש”, אלא הספק.
לא “הבעיה”, אלא הפתרון הזמני עד שנמצא פתרון קבוע.
וזה לא שלום של חיבוקים.
זה שלום של חוזים.
שלום בלי סלפי.
שלום שבו לא שואלים אם אתה אוהב אותי – רק אם אתה עומד בלוחות הזמנים.
וזה, איך לומר בעדינות, השלום היחיד שבאמת מחזיק במזרח התיכון.
ומי לא מרוצה? ברור. כולם.
כי במדינת ישראל, אם מצאת זהב – קודם כול תסביר למה אסור לגעת בו.
אם מצאת גז – תבדוק מי נפגע רגשית מהמילה “קידוח”.
הרי אי אפשר פשוט להרוויח.
צריך להרגיש אשמה.
צריך להקים ועדה.
צריך להזהיר שזה “ישנה את אופייה של המדינה”.
כאילו שמישהו עוד זוכר מה היה האופי המקורי שלה, חוץ מוויכוחים אינסופיים וחשבונות חשמל מוגזמים.
אנרגיה = ריבונות (סליחה על המילה)
בואו נגיד את זה בלי להתנצל:
מדינה שלא שולטת באנרגיה שלה – לא באמת שולטת בעצמה.
ומי שחשב ש”הייטק זה מספיק” גילה מהר מאוד שבהייטק אין חימום בחורף ואין גיבוי כשאירופה רועדת.
גז זה לא סקסי.
אבל הוא יציב.
והוא לא עושה לך רגשות אשם בטוויטר.
ובאורח פלא, דווקא כשהעולם מדבר על “קיימות” – הוא רץ להתחנן למי שיש לו גז.
רק לא מודים בזה בקול.
אז בשביל זה הלכנו במדבר?
כן.
בשביל להבין שלא כל הבטחה צריכה לבוא מנביא.
חלקן באות מקידוח בעומק של 5 קילומטר.
בשביל להבין שלא כל מי שצועק “אסור” מבין “אפשר”.
ושבמזרח התיכון מי שמחזיק אנרגיה, מחזיק זמן.
והדור שהתיישר?
הוא פשוט הפסיק לפחד להאמין.
לא באגדות.
במציאות קשוחה, רווחית, לא מתנצלת.
סיכום קטן, לפני שמישהו יכבה את האור
ישראל לא הפכה למעצמת אנרגיה כי היא רצתה.
היא הפכה כי היא הפסיקה להפריע לעצמה.
וזה אולי הלקח הכי גדול של 40 שנות נדודים:
לפעמים לא צריך נס.
רק לא להיבהל כשאתה מגלה שיש לך יותר ממה שסיפרו לך.
ובמזרח התיכון, חברים,
מי שמדליק – שולט.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
