הרומן המפוקפק אך בלתי נשבר של הישראלים עם האירוויזיון
✦ איך מדינה שנמצאת תמיד במלחמה – מוצאת שקט נפשי רק כשהיא צועקת “Twelve Points, Israel!”
יש זוגות שאוהבים בשקט.
יש זוגות שנלחמים בקול.
ויש זוגות – כמו ישראל והאירוויזיון – שפשוט מסרבים להיפרד, גם אחרי 50 שנות אכזבות, קיטש, קווירים, שמלות מוזרות, ושיפוט פוליטי שגורם למועצת הביטחון להיראות כמו מועצת הקישוט של ועד הבית.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה – אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
ברוכים הבאים לסיפור אהבה שמתנהל בין בעבעוע של שמפניה זולה, דגלים נצנצים וביטחון לאומי.
✦ תחרות שמוכיחה שישראל לא צריכה הכרה בינלאומית – היא צריכה פשוט 12 נקודות מיוון
בכל שנה אנחנו מתעצבנים, נשבעים שלא נצפה, ואז מתגלים שוב מול המסך כמו גרוש שחזר לאקסית רעילה:
"אולי השנה היא תעריך אותי… אולי הפעם היא תגיד שאני מיוחד."
ובינתיים?
אירופה עושה מה שהיא עושה הכי טוב – מתעלמת, מצביעה פוליטית, ובסוף נותנת לנו אפס נקודות עם חיוך של “זה לא אתה, זה הגיאו-פוליטיקה”.
אבל אל דאגה.
אנחנו פה בשביל הקרינג', הבירקינים הנוצצים, והחלום שיום אחד בלגיה תזכור שיש לה דודה יהודייה.
ישראל והאירוויזיון – רומן רעיל שאף אחד לא מצליח לעזוב.
✦ “הכוכב הבא” הוא לא תוכנית – הוא מכרז ממשלתי
בכל מדינה, בחירת נציג לאירוויזיון היא חלק מתעשיית בידור. רק בישראל זה נהיה מכרז ממשלתי עם רגשות.
אנחנו בוחרים נציג כאילו זה ראש מוסד:
הוא צריך להיות כריזמטי, יפה, להישמע טוב באנגלית, להצטלם טוב באינסטגרם, להעביר מסר בינלאומי – but not too international – ולהיראות מספיק “אותנטי” בשביל זקנה מטארטו שתתן לנו נקודה.
וכמובן, יש צורך בוועדה:
נציגי התאגיד, מוזיקאים, מומחי אופנה, פסיכולוגים, חוקר תרבות מלטביה, וההוא שמביא את הסטטיסטיקות על כמה מצביעים יהודים יש באוסטרליה.
רק חסר שנוסיף נציג של רח"ל.
✦ “אירופה שונאת אותנו” – המשפט הלאומי שאי אפשר בלי
כל שנה, מחזור קבוע:
- הנציג נבחר: “חברים, זה שלנו השנה. אין מצב שלא לוקחים.”
- החזרות מתחילות: “אוקיי, יש תחרות קשה אבל אנחנו בעניינים.”
- ההופעה: “זה ניצחון בטוח! כל אירופה דומעת!”
- תוצאות: 12 נקודות ליוון. 0 נקודות לגרמניה. 6 לארמניה.
- התגובות בישראל: “אירופה אנטישמית! האירוויזיון פוליטי! שוב זורקים אותנו מתחת לגלגלים!”
והשיא?
שנה אחרי זה אנחנו שוב רושמים:
“לא, השנה זה שלנו. אין סיכוי שלא לוקחים.”
כי ישראלי אמיתי לא מתייאש. הוא רק מתעצבן זמנית.
✦ האירוויזיון – המקום היחיד שבו ישראל לא במלחמה, אלא במערכת יחסים מסובכת
בזמן שבצפון יש חיזבאללה, בדרום יש חמאס, במזרח איראן ובפנים ויכוחים עד שלא רואים את הקצה – יש רק חזית אחת שמאחדת כולנו:
רבע גמר שני של האירוויזיון.
פתאום שמאל, ימין, מרכז, ליכודניקים, מרצניקים, דתיים, חילונים, מתנחלים ותל-אביבים מוצאים שפה משותפת:
“איזה שיר חמוד יש לקפריסין השנה.”
“ההולנדים גנבו את הבמה.”
“אוי לא, למה הערוץ מצלם את הקהל? שיר לכיוון!”
מדינה של 9 מיליון, שכל אחד בה יודע בדיוק מה הפתרון לביטחון, לכלכלה, לפוליטיקה ולערבים –
פתאום מתווכחת רק על דבר אחד:
האם הפזמון שלנו סוחף, או שצריך עוד “היי הו יא יא”.
✦ מנצחים? אנחנו גאונים. מפסידים? אירופה מושחתת.
ישראל היא דמוקרטיה תוססת, אבל בנוגע לאירוויזיון – אנחנו דיקטטורה של רגשות.
כשנטע זכתה:
“זה ניצחון של העם. של התרבות. של המאבק. של השמחה. של הדימוי העצמי.”
(וכנראה גם של משרד התיירות).
כשדן אקרמן עם החולצה המטאלית מסיים במקום 23:
“האירוויזיון זה מושחת. הכול קומבינות. השופטים קנו. האירופים פוחדים מישראל חזקה.”
מדהים איך מנגנון ההכחשה שלנו עובד טוב יותר ממערכת כיפת ברזל.
✦ ישראל באירוויזיון – ראי תרבותי שלא תמיד נעים להסתכל בו
במשך שנים ניסינו להיות “אירופאים”.
אנחנו:
- מרקדים כמו שוודים,
- שרים כמו איטלקים,
- נראים כמו יוונים,
- נרגשים כמו ספרדים,
- ומקווים שהפעם בלגיה תזכור שיש לה שלושה יהודים בבריסל.
אבל האירוויזיון הוא לא רק תחרות.
הוא בוחן מציאות הזוי שבו כל מדינה מציגה את עצמה כפי שהיא רוצה להיראות – לא כפי שהיא באמת.
אירלנד שולחת ג'ינג'י עם גיטרה.
איטליה שולחת דרמה.
שוודיה שולחת את הפורמולה המוכרת: בלונדי+לייזרים+מבט רציני.
ישראל?
משהו בין “מסר עוצמתי לעולם”, “בואו ננצנץ” ו-“אולי תיתנו כמה נקודות בשביל השואה?”
✦ ולמרות הכל – זה שלנו. ואנחנו אוהבים. עד כאב.
אז למה אנחנו שם?
למה כל שנה, בלי יוצא מן הכלל, אנחנו חוזרים לזירה, לובשים נוצות, מפיקים סרטונים עם מסוקים, ומשכנעים את עצמנו “השנה זה בטוח”?
כי האירוויזיון הוא בריחה קטנה מהכאוס של המציאות הישראלית.
לכמה ימים בשנה:
אנחנו לא מדינה נצורה, מפולגת ומותקפת.
אנחנו מדינה של מוזיקה, צבע, גאווה, ושאיפה שיגידו לנו:
Twelve points, Israel.
וזה, כנראה, שווה יותר מכל תקציב תעמולה.
✦ סיכום: רומן בלתי אפשרי – ובדיוק בגלל זה הוא שלנו
ישראל והאירוויזיון הם כמו זוג שלא מצליח לעזוב:
היא מעליבה, אנחנו מתעצבנים, היא מפתה, אנחנו חוזרים-ושום דבר לא משתנה.
הקשר הזה לא הגיוני, לא בריא, לא רציונלי,
אבל כמו כל אהבה גדולה – הוא גדול מאיתנו.
ובינינו?
אם השנה לא ניקח, לא נורא.
תמיד יש שנה הבאה, עוד משלחת, עוד שמלה, עוד צעקת “יייייסרלללללל!”.
האירוויזיון הוא לא סתם תחרות.
הוא הרומן הלאומי שלנו.
היחיד שכולנו מוכנים להודות בו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
