"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
"ערבים נוצרים" זה אוקסימורון היסטורי. הם לא ערבים – הם צאצאי העמים הקדומים של הלבנט שנכבשו, עורבזו, ונדחקו לפינה. חלקם מתחילים להבין את זה. אחרים עדיין חיים באשליה
פורים, החג שבו הכול מתהפך הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת
דת + גנטיקה + תרבות השבט
השילוש הלא-קדוש שמייצר את מה שמכונה בנימוס: "הבעיה הערבית"
פעם התרבות דחפה להתרבות, היום היא לוחשת: "רק אם זה מתאים לך”
כשהחיים הופכים לניהול סיכונים, גם הילדים צריכים הצדקה רציונלית
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
יש חגים גדולים, יש חגים חשובים, ויש את חנוכה – החג שהמציא את עצמו מחדש כל דור מחדש: פעם סיפור גבורה לאומי, אחר כך נס שמן, אחר כך חג ילדים, אחר כך חג סופגניות ב-15 שקל.
הדבר היחיד שנשאר קבוע? שאנחנו בטוחים שאנחנו המצאנו את האור.
ישראל והאירוויזיון הם לא “רומן”.
זאת מערכת יחסים ממכרת, לא בריאה, אבל כזו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיה. כמו הסיגריה של אחרי מילואים, או הצ'ייסר השלישי בשישי בלילה — אתה יודע שזה לא טוב לך, אבל אתה שם.
