האם המנהיג העליון באמת “מסתתר כמו עכבר מפוחד” או שזו עוד פנטזיה מערבית עם כתוביות בפרסית ?

בכל פעם שיש מהומות באיראן, מתרחש טקס קבוע, כמעט דתי.
ההמונים יוצאים לרחובות, הסרטונים זורמים, הטוויטר מתמלא, ואז מגיעה הכותרת:

“חמינאי מסתתר.”
“המשטר מתערער.”
“הסוף קרוב.”

לפעמים מוסיפים גם:

“עכבר מפוחד.”

וזה הרגע שבו צריך לעצור, לקחת שלוק קפה, ולשאול שאלה לא פופולרית:
האם עלי חמינאי באמת רועד במרתף, או שאנחנו שוב צופים במהפכה דרך משקפי נטפליקס?

אז האם המנהיג העליון באמת “מסתתר כמו עכבר מפוחד” – או שזו הפעם שבה העכבר גילה שהחתול נעלם?

יש רגעים בהיסטוריה שבהם קל לפספס את המפנה.
לא כי אין רעש – אלא כי התרגלנו לרעש.

איראן חיה כבר שנים על פס הקול הקבוע:
הפגנות.
סרטונים.
האשטגים.
והכותרת הקבועה:

“המשטר מתערער.”
“חמינאי מסתתר.”
“הסוף קרוב.”

ובדרך כלל – זה נגמר בשקט.
במעצרים.
בדם.
ובעוד מאמר שמסביר למה “עוד לא”.

אבל הפעם?
הפעם יש משהו אחר באוויר.
לא ריח של תקווה – ריח של פחד אמיתי.
והפחד הזה כבר לא רק ברחוב.

הדימוי האהוב: דיקטטור מפוחד עם זיעה על המצח

המערב אוהב דיקטטורים מפוחדים.
זה עושה טוב לנשמה הדמוקרטית.
זה נותן תחושת צדק היסטורי.
זה מאפשר לצייץ: “אמרנו לכם.”

אבל חמינאי הוא לא איזה רודן דרום־אמריקאי עם מזוודה מוכנה.
הוא לא קדאפי ב־2011, ולא צ’אושסקו עם קהל זועם.

חמינאי הוא תוצר של שיטה עמוקה, דתית, בירוקרטית ואלימה – כזו שלא מתפרקת כי סטודנטים שורפים תמונה בטהרן.

 

אז למה בכל זאת אומרים שהוא “מסתתר”?

כי יש הבדל בין פחד – לבין זהירות פרנואידית מקצועית.

כן, חמינאי לא מסתובב חופשי.
כן, הוא משנה מיקומים.
כן, יש יותר אבטחה, פחות הופעות, יותר שמועות.

אבל זה עדיין לא בהכרח סימן לקריסה – זה סימן למשטר שמכיר את עצמו היטב.

עד היום ידענו: משטרים איסלאמיסטיים לא קורסים כשהם מפחדים, הם קורסים כשהם מפסיקים לפחד.
ובאיראן – כולם כבר לא מפחדים … יותר "מיואשים" – בעיקר האזרחים.

הדימוי הישן נשבר: דיקטטור זהיר, מנגנון סדוק

עד היום, היה ברור:
חמינאי אולי זקן, אולי חולה, אבל הוא יושב על מערכת שיודעת לעבוד.
משמרות המהפכה.
הבסיג’.
המשטרה.
המודיעין.

מכונת דיכוי משומנת.
לא רגשית.
לא מתבלבלת.

אבל משטרים טוטליטריים לא נופלים כשהעם צועק.
הם נופלים כשהאנשים עם הנשק מפסיקים להאמין בסיפור.

וכאן, לראשונה מזה עשורים, הסיפור מתחיל להיסדק מבפנים.

לא הצהרות רשמיות.
לא נאומים.
אלא דברים קטנים – ומסוכנים הרבה יותר:
שוטרים שלא מתערבים.
יחידות שמתמהמהות.
פקודות שמתבצעות “בערך”.
וחיילים שמבינים שהם עלולים להישאר בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

אז כן – חמינאי מסתתר. והפעם יש לזה משמעות

עד עכשיו, זהירות פרנואידית הייתה סימן לחוסן.
משטר חכם שורד באמצעות פחד מבוקר.

אבל כשהמנהיג נעלם בדיוק ברגע שבו כוחות הביטחון מתחילים להסס –
זה כבר לא ניהול סיכונים.
זה אינסטינקט הישרדותי.

חמינאי לא מפחד מההמונים.
הוא מפחד מהטלפון הבא שיגיע – ולא ייענה.

מהרגע שבו מפקד שואל שאלה.
מהרגע שבו פקודה מקבלת מבט.
מהרגע שבו מישהו אומר:
“לא היום.”

וזו הנקודה שבה משטרים קורסים.
לא בפיצוץ – אלא בשתיקה.

הרחוב כבר לא לבד

ההפגנות באיראן אינן חדשות.
הזעם – ישן.
הדור הצעיר – מזמן בחוץ.

החידוש הוא שהרחוב כבר לא עומד עירום מול רובים.
הוא עומד מול אנשים עם רובים שמתחילים לשאול את עצמם בשביל מה.

זה ההבדל בין מחאה למהפכה.

ברגע שכוח ביטחוני בוחר “לא לראות” –
המשחק משתנה.
ברגע שמפקד מחליט למשוך זמן –
המשטר מאבד זמן.
וברגע שיחידה אחת לא מתייצבת –
המיתוס מת.

“העם נגד המשטר” – ופתאום הצבא לא בטוח

מהפכות לא מנצחות בכיכרות.
הן מנצחות במסדרונות.

ובאיראן, לראשונה מזה שנים,
נוצר הרגע המסוכן מכולם:
אי־ודאות בקרב האליטות החמושות.

משמרות המהפכה תמיד היו נאמנים לאידיאולוגיה,
אבל אידיאולוגיה לא משלמת משכורות,
לא מבטיחה חסינות ביום שאחרי,
ולא מגינה על המשפחה כשהשלט נופל.

וכשמתחיל הדיון הפנימי –
לא “אם”, אלא “איך נצא מזה” –
המשטר כבר בבעיה קיומית.

“העם נגד המשטר” – אבל איפה הצבא?

כל מהפכה מוצלחת צריכה דבר אחד פשוט:שבר באליטות הכוח.צבא שמתפצל.
משטרה שמסרבת פקודות.
גנרלים שמבינים שהמשחק נגמר.

ובאיראן?
עדיין לא בכוח מלא … אבל ללא ספק יש ניצנים של התופעה

משמרות המהפכה לא נאמנים לעם – הם נאמנים למערכת, לאידיאולוגיה, ולתקציב.
וזה שילוב יציב מאוד.

חמינאי אולי זקן, אולי מנותק, אולי לא בריא –
אבל המנגנון שהוא יושב עליו צעיר, רעב ומוכן לירות.

אז למה עדיין מדברים על “פנטזיה מערבית”?

כי המערב רגיל לאחר להפנים.
הוא תמיד מגיע עם הניתוח המפוכח –
רק אחרי שההיסטוריה כבר סגרה את הקובץ.

אבל הפעם, בניגוד לעבר,
הנרטיב האופטימי כבר לא רק בטוויטר.
הוא זולג לשטח.
למדים.
ולמפקדות.

וזה בדיוק השלב שבו חמינאי כבר לא עכבר –
אלא סמל מתפורר של מערכת שאיבדה את שיווי המשקל.

חמינאי לא מפחד מהעם – הוא מפחד מהרגע שאף אחד לא יפחד ממנו

הפחד הגדול באמת אינו נפילת המשטר,
אלא מה שיקרה בין הנפילה לבין הסדר הבא.

חמינאי יודע:
אם הוא ייפול –
לא יהיה “אביב פרסי”.
יהיה ואקום.
יהיה חשבון דמים.
ויהיה מאבק על הירושה.

ולכן הוא נעלם.
ולכן הוא מתחפר.
ולכן כל יום שעובר בלי הכרעה –
פועל לרעתו.

סוף דבר: הפעם, ייתכן שזה באמת קורה

המשטר האיראני מסוכן דווקא בגלל שהוא פגום אך יציב.
חמינאי אולי חלש יותר מבעבר –
אבל הוא עדיין יושב על מנגנון שיודע לדכא, להמתין, ולשרוד.

מי שחושב שעכבר לא יכול לנשוך לא מבין את המזרח התיכון.
מה שבטוח הוא שמרגע לרגע המהומות מתגברות וחמינאי מתחפר עוד ועוד

לא, זו עדיין לא הבטחה.
לא, אין תאריך.
וכן – דברים יכולים להתהפך.

אבל מי שממשיך לדבר על “עוד גל מחאה”,
כבר מדבר בשפה של אתמול.

כי כשכוחות הביטחון מתחילים לזוז –
גם אם לא הצהרתית,
גם אם לא פומבית –
המשטר כבר לא שולט בגפרורים.

ומי שחושב שדיקטטורה יכולה לשרוד בלי אמון פנימי,
לא מבין איך משטרים באמת נופלים.

עבדכם הנאמן עדיין זהיר.
אבל לראשונה מזה שנים,
הוא בודק מחירים של שטיחים בפרסית,
לא כבדיחה –
אלא כאופציה.

כי לפעמים,
ההיסטוריה לא מודיעה מראש.
היא פשוט מגיעה.