אם תרצו – זו לא אגדה. אם לא תרצו – זו מציאות שנוחתת על ראשכם כמו מסגד חדש בפרברי פריז. אירופה של 2026 לא תהיה עוד היבשת הקלאסית של בך ומוצרט, של מגדלי אייפל וביג בן, אלא יבשת חדשה לגמרי – יבשת מוסלמית למחצה, ואולי למחצה בלבד.

איך הגענו לכאן?

אירופה אהבה להטיף מוסר לעולם כולו על זכויות אדם, פלורליזם, וקבלת האחר. האידיאולוגיה הזו, שברובה נבעה מרגשות אשמה קולוניאליים ומהתמכרות לרומנטיקה של "האחר", הפכה להיות קרדום לחפור בו. ההגירה המוסלמית – תחילה כעובדים זמניים, אחר כך כפליטים, ולבסוף כקבוצות קהילתיות ענקיות – כבר לא "מתארחת" באירופה, אלא מתיישבת בה כמארחת חדשה.

מה שהתחיל כ"טוב, ניתן להם מסגד קטן ושכונה משלהם" הפך תוך עשור ל"נבחרי הציבור שלנו מגיעים כולם מהמגזר הזה", והמשטרה כבר לא נכנסת לפרוורים כי זה נחשב "גזעני".

הדמוגרפיה מנצחת

מול אירופאי אחד שמעדיף כלב על ילד, עומדים חמישה-שישה ילדים במשפחה מוסלמית ממוצעת. בשעה שהאירופאי מצביע כלפי שמיים ואומר "הילדים האלה מזהמים את כדור הארץ", השכן החדש שלו מהפך את אותה הצבעה לשמיים בקריאת המואזין ומכריז על "הפריה למען אללה".
התוצאה ברורה: בתי ספר בברלין, מרסיי ובריסל כבר עכשיו חצי מוסלמים. עד 2030? רוב. נקודה.

הפוליטיקה – מאירופה הליברלית לאירופה השריעה

ב-2025 אין צורך לדבר על "מפלגות ימין קיצוני" ו"מפלגות שמאל אוניברסליות". המשחק השתנה. מפלגות אסלאמיות לגיטימיות כבר מכהנות בפרלמנטים הלאומיים, וראשי עיר מוסלמים הם דבר שבשגרה. בריסל, בירת האיחוד, נראית כמו טורקיה-בקטן – עם מוסדות של האיחוד האירופי בצד אחד ומסגדים בצד השני, ומועמדים שמתחייבים "לא לפגוע ברגשות הדת".

-- פרסומת --

מושגים כמו "חופש הביטוי" כבר אינם נוגעים לקריקטורה על מוחמד – הם נוגעים לשאלה האם מותר לך להביע דעה חופשית בלי להסתבך בהליך משפטי על "איסלמופוביה". אירופה חנוקה על-ידי החוקים שהיא עצמה קבעה, ואלה הפכו לכלי נשק בידי קבוצות מהגרים שמבינות היטב כיצד להפעיל את המערכת.

התרבות – מהפסנתר לדרבוקה

אם תרצו לראות את אירופה הקלאסית, כדאי שתבקרו במוזיאון. כי ברחוב כבר לא תשמעו מוצרט, אלא טראפ-ראפ בערבית. האוכל – פחות קרואסון ויותר שווארמה. חגים – פחות כריסמס נוצץ, יותר רמדאן עם פנסים ירוקים.
האירופאים ניסו להחזיק מעמד, להגן על "המורשת שלהם", אבל כשאתה מתבייש במורשת שלך – היא מתפוררת. מי שמבקש להדליק עץ אשוח בכיכר המרכזית צריך לקבל אישור מהמועצה המוסלמית המקומית, כדי שלא ייחשב "פוגעני".

הביטחון – לא שוטר אלא מתווך

אירופה של סוף 2025 מגלה שהמשטרה שלה הפכה למעין "שירות גישור בין-תרבותי". המשטרה כבר לא נועדה לשמור על החוק, אלא לוודא שהרוב החדש לא ייעלב. אם חבורה של צעירים מוסלמים שורפת מכוניות בליל השנה החדשה – הממסד מצדיק זאת כ"מחאה חברתית". לעומת זאת, אם אזרח ותיק תולה דגל לאומי על ביתו – הוא יוזמן לחקירה על "הסתה".

הכלכלה – אירופה מתעייפת

האירופאים, שחיים על קצבאות ורווחה, מצאו עצמם מגדלים דור ענק שתלוי עוד יותר במערכת. השילוב של ילודה גבוהה עם תלות כלכלית מייצר משבר שאין לו פתרון. באירופה של 2025 יש פחות עובדים ויותר נתמכים. אירופה חלשה, מתרגלת להיות יבשת צרכנית, לא מייצרת.

ומה עם ישראל?

הבשורה המרה – ישראל תישאר "הילד הרע של השכונה". האירופאים המוסלמים, בהשפעת הבית והמסגד, יצביעו כולם בעד סנקציות, חרמות והכרה במדינת פלסטין. לא תמצאו הרבה קולות באירופה שירצו לעמוד לצדנו. להיפך – בריסל 2025 כבר לא רק אנטי-ישראלית, היא פרו-פלסטינית אקטיבית, ומתחילה לגלוש לפרו-חמאס.

סוף דבר – אירופה של בחירה

אירופה 2025 לא נולדה משום מקום. היא תוצאה ישירה של בחירה – בחירה לא להאמין בעצמך, לא להגן על תרבותך, לא ללדת ילדים משלך, ולחבק כל אידיאולוגיה זרה רק כדי לא להיראות "גזען".
האירופאים אולי חושבים שהם עדיין שולטים במשחק, אבל האמת פשוטה: מי שמוותר על הילודה, על הזהות ועל הגאווה – לא שורד.

אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה (כמעט) שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי"?

-- פרסומת --