"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
כל פעם שמישהו אומר “זה לא האיסלאם, זה הקיצונים” – ההיסטוריה מגחכת בשקט
ישראל היא לא הבעיה – היא ההוכחה.
הוכחה שיהודים לא נכנעו – שהם לא קיבלו עוד את מעמד הדִ’ימי, שהם מעזים להיות ריבונים, חמושים, ומנצחים.
פוסט עם קורטוב הומור וקורטוב עצב על הפער המפליא בין שתי מילים שלא באמת דומות, אבל משום מה מתויגות כ"אותו דבר":
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים – זו תפיסת עולם.
ומי שלא אוהב את זה מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית
אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
אם תחפשו את ההגדרה של "אויב בתחפושת", לא תמצאו אותה בלקסיקון של דיפלומטים מערביים – אבל תמצאו אותה במציאות, עם דגל בורדו וחרב עקומה באמצע. קוראים לה קטאר.
אירלנד הפכה למקום שבו הצדק הפך לקריקטורה. מדינה ששכחה את ההבדל בין הזדהות עם חלש לבין עיוורון מוסרי.
הם מייבאים אנטישמיות עם מבטא, מחליפים עובדות בסיסמאות, ובטוחים שציוץ נגד ישראל זה אקט של אומץ אבל האמת הפשוטה היא שהם פשוט פחדנים.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
