פעם, המאבק הפוליטי היה על גבולות, תקציבים, חובות אקדמיים. היום? המאבק הוא על עצם היכולת לומר את המשפט "גבר ואישה נבראו זה לזה" מבלי שיבוא אליך טוויטר עם לפיד דיגיטלי ויצעק "פאשיסט!"
העולם המערבי נמצא בעיצומה של מתקפת פרוגרסיביות – מחלה כרונית של שעמום, עודף זמן פנוי, ותואר שני במדעי המגדר.
אבל אנחנו, אנשי ימין בריאים בדעתם, עם גז מדמיע של היגיון ותפילין בתיק – לא נוותר בקלות.
זוגיות, כמו גבינה צהובה, מתחילה חלקה וטעימה – עד שהיא מתחילה להסריח. המריבות, בניגוד למה שמלמדים בקורסים ליועצי נישואין ולמתחילים בזוגיות, הן לא תקלה. הן לא תקלה – הן סגנון חיים. אמנות. דרך לבטא רגשות, לפרוק תסכולים, ולהזכיר לבן/בת הזוג שאתה קיים, שאתה לא מרוצה, ושאתה ממש זוכר מה קרה בחתונה של אחותו לפני חמש שנים בדיוק.
לחיות בישראל זה כמו לנהוג על כביש מהיר בלי בלמים, עם נוף מרהיב ותחנה דלק שמוכרת חומוס מהטובים במדינה. אתה אף פעם לא יודע מה יהיה מחר – אבל יש סיכוי סביר שזה יתחיל באזעקה וייגמר בשיחה עמוקה על החיים, עם בירה קרה ותחושת שייכות עזה.
מאמר על נושא שהוא לא פחות מדת חילונית בישראל: כדורגל ישראלי.
הכדורגל בישראל: בין תיקו מאכזב למהפכה רגשית לאומית
בהתחלה זה הצחיק אותי . . . אחר כך זה עצבן אותי.
ועכשיו? עכשיו אני כבר שותף, כי מי שצופה בפטריוטים יותר משבוע, עובר תהליך. זה לא סתם פאנל – זו דרך חיים.
מי אנחנו אם לא חרבות ברזל?
יש משהו מקאברי בשם הזה, ויש בו גם אמת פשוטה: בכל דור ודור מישהו קם עלינו – ואנחנו, עם כל הבלאגן, מוצאים דרך להמשיך.
ולפעמים, כשכל הדרכים נכשלות צריך לשלוף חרבות , אבל שיהיו מברזל. לא מפלסטיק. לא מקרטון. לא מגומי.
על האיש שגורם לכל מהדורת חדשות להישמע כמו פתיח של תוכנית ריאליטי: דונלד ג’יי טראמפ.
בין כתבי אישום לריאלטי של אלוהים – דמותו של איש כתום באומה מבולבלת
כוחות־על? יש לנו. יכולת הישרדות? שפע. תחפושות ביזאריות? כל שישי בבוקר במרכז תל אביב.
ומי צריך את מארוול כשיש לך את הדוד מהשכונה שמתעקש לתקן מזגן עם כפכפים?
📜 המנדט אצל הנשיא הוא כמו כדור משחק – עובר מיד ליד, כולם בועטים בו, ואף אחד לא מבקיע. כל פוליטיקאי בטוח שהוא זה שיקים את הממשלה, עד שהוא מגלה שבן בריתו דורש חצי מהממלכה וחופשה עם רכב צמוד. והנשיא? הוא רק רצה להדליק משואה בשקט.
אי שם בין מטולה לרהט, בינות לדיונות ולגבעות הבזלת, מתקיימת תופעה שאפילו הארוורד עוד לא הצליחה לפצח: הרגלי הלבוש של הישראלי המצוי. זה שמגיע לחתונה בחולצת פולו לבנה, הולך לריאיון עבודה בג'ינס קרעים, ובחורף (כלומר, פברואר אחד גשום) מתעטף בפוך כאילו מדובר באיסלנד.
מדובר באומה שדחתה את עניבת הצוואר כחלק מקונספירציה קולוניאלית, אמצה את נעלי הקרוקס כסמל לאומי, ומשדרת לעולם: "אנחנו לא מתלבשים בשבילך. אנחנו מתלבשים בשביל המיזוג."
