"פתחי וזימרי בעם" בגלי ישראל זו כבר לא רק תוכנית רדיו, זו תרבות. או אם לדייק – זו מראה עקומה, מדויקת להחריד, של הימין הישראלי בשנת 2025: חצויה, קולנית, חמה, שנונה – ובעיקר נהנית מהכעס שלה.
ביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום
הם באים בשם "האנושיות", מדברים על "כבוד האדם", נושאים שלטים עם "די לכיבוש", וצועקים: "זכויות לכל בני האדם!"
אבל כשאתה, בן האדם מהצד הלא נכון של המפה, מעז לבקש גם קצת זכויות – פתאום אתה אויב הציבור.
בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”
לפני שתדליק את המזגן בפעם השלישית היום – תדליק את עצמך עם מאמר שמבין בדיוק איך מרגיש גוף ישראלי במצוקה טרופית.
איפה החורף? די כבר עם החום הזה…
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.
המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
בימים כתיקונם, "אמפתיה" הייתה מילה חביבה – מין דרך לומר: אני רואה אותך, שומע אותך, ולא אשלח אותך לפינה.
אבל בגרסתה העכשווית – אמפתיה היא נשק סלקטיבי להשגת שליטה מוסרית
במדינת ישראל יש מגפה מסתורית של טלפונים שנופלים בדיוק ברגע הלא נכון.
תשאלו את בכירי המשטרה, הפרקליטות, הצבא – כולם חולים באותה מחלה: “דלקת טלפון נייד רגיש מדי.”
