פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
המערב שכח שספורט אמור להיות שדה משחק שוויוני. לא שדה מוקשים של תקינות פוליטית.
ברגע שבו זהות גוברת על עובדות — גם ההגינות פורשת.
אם היה צריך להמציא חיה שמסוגלת לישון 18 שעות ביממה, לדרוש אוכל כמו שף צרפתי, לשפוט אותך בשקט, ולתקוף אותך פתאום כמו לוחם סיירת – זו ללא ספק הייתה החתול.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
למי שצועק "Free Palestine" ברחובות לונדון, פריז או ניו-יורק — תבינו: פלשתין "בחינם" תעלה לכם ביוקר.
היא לא תבוא בלי דם, היא לא תבוא בלי מלחמה, והיא לא תבוא בכלל – כי אנחנו כאן, מהירדן ועד הים, ולא הולכים לשום מקום
ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת: לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.
מדריך עמוק לחיים בעידן שבו אתה לא לבד – יש לך מכשיר נייד שמקשיב לך כל הזמן
המשפט הזה נמכר בעולם, במיוחד בשמאל הפרוגרסיבי, כאילו הוא מתאר איזו פנטזיית אחווה בין-עדתית: מהירדן ועד הים, כולם יגורו בשלום, יחלקו חומוס, וילמדו אחד את השני ריקודי עם.
זה רעיון יפה — בערך כמו לחשוב שאם תפתח את כל הכלובים בספארי, האריות, הזברות והג'ירפות יעשו על האש ביחד.
אז נכון, אנחנו עם מיוזע, קולני, מבולגן.
אבל גם עם שיש לו לב בגודל של נגב, ואומץ בגודל של מדינה שלמה.
