📜 תוצאות האמת, כמו הפרומו של ריאליטי: אתה יודע שזה לא באמת משנה, אבל אתה לא יכול להפסיק לצפות. כולם מנצחים, אף אחד לא יודע להרכיב, הציבור נאנח – והפוליטיקה הישראלית מתכוננת לסיבוב הבא, עם אותם שחקנים, רק בסדר אחר.

יום הבוחר בישראל הוא הרבה יותר מהליך דמוקרטי. זה יום שבו עם שלם יוצא לרחובות, לאו דווקא כדי לשנות, אלא כדי להרגיש שהוא עדיין שותף בסדרה הזו שנקראת "מדינה".
זה היום שבו התור בקלפי מרגיש כמו תור לאבטיח בסופר – עם תחושת שליחות, אבל בלי הבטחה לסיום מתוק.

הבחירות – או איך תוך שלושה חודשים שכחנו מי נגד מי, למה ולכמה זמן

שנה וחצי קדימה – והנה שוב מדברים על בחירות. כי למה לא בעצם?
ובכן, עוד לא יבשה הדיו על החוק האחרון שזכה לשם המפוצץ "חוק ההסדרה המחודשת של ועדת ההסדרה של הסדרת המערך הממשלתי להסדרה" – וכבר, איך לומר… השמועות מתרוצצות.

האופוזיציה בישראל היא כמו פיה בסיפור ילדים: אתה לא בטוח אם היא קיימת, אבל כשיש צרות – כולם פתאום רוצים אותה. היא צועקת, מזהירה, מקיימת תדרוכים, ובסוף מצייצת: “אנחנו מוכנים לקחת אחריות”. ואז הולכת להתראיין ברדיו דרום

כל ממשלה ישראלית יודעת: היא לא באמת קיימת עד שצעקו נגדה באבן גבירול, שרו מולה מול הכנסת, ועמדו מולה ברחוב קפלן עם שלט שכתוב עליו "לא נמות טיפשים".
והנה, זה קרה שוב – העם ברחובות.

אז עברה שנה. כן, שנה שלמה מאז הוקמה הממשלה. מרגש, לא?
כמעט כמו לחגוג יומולדת לרכבת הרים – רק שהכרטיסים יקרים יותר, ואין חגיגה. רק סחרחורת.

הממשלה יוצאת לדרך – והציבור שואל: רגע, לא אמרתם משהו אחר בקמפיין?
הקואליציה הורכבה, ההסכמים נחתמו, הצילומים בוצעו – ועכשיו הגיע הרגע שבו המדינה עוצרת, לוקחת נשימה, ומתחילה… לאבד את העשתונות.