הפוליטיקה הישראלית פרק 36: הסיעות הקטנות
סיעות קטנות הן כמו ספינת הצלה בשיטפונות הפוליטיים.
הן קטנות, אולי לא מושכות תשומת לב – אבל בלעדיהן, כל המערכת מתמוטטת.
והכי חשוב – הן מוכיחות שלפעמים, אפילו בגודל קטן, יש כוח ענקי.

סיעות קטנות הן כמו ספינת הצלה בשיטפונות הפוליטיים.
הן קטנות, אולי לא מושכות תשומת לב – אבל בלעדיהן, כל המערכת מתמוטטת.
והכי חשוב – הן מוכיחות שלפעמים, אפילו בגודל קטן, יש כוח ענקי.
כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."
אם מישהו היה מספר לנו לפני 20 שנה שבעתיד יהיו לנו שואבי אבק שמדברים, מנווטים, זוחלים בחשאי מתחת למיטה ומנקמים כששוכחים להטעין אותם—היינו צוחקים. היום אנחנו צוחקים פחות. בעיקר כשהרובוט נכנס שוב פעם לדלת, או גרוע מזה—לארון החשמל.
בהתחלה הוא היה מין חדר צדדי כזה, בלי הרבה אישיות, בצבע שמנת משעמם, חלון קטן עם בריח כאילו גנוב מצוללת רוסית, ומיטה מתקפלת אבל אז בא הסבב, ופתאום – הממ"ד הפך ללב הבית.
גיל הזהב הוא לא תקופה נוצצת, אבל אם יש לך חוש הומור, עקשנות ושיניים תותבות שמתפקדות – יש לך את כל מה שצריך. אז אל תשאל איפה מחלקים את הזהב. קח כוס תה, תישען אחורה, ותהנה מהעובדה שאף אחד כבר לא מצפה ממך להתאמץ. רק תוודא שהשלט אצלך.
איך נראים חיי האהבה של הורים טריים, ומדוע "ערב רומנטי" כולל בקבוק פלמקס, שלוש מגבונים וחצי שעה של שקט יחסי?
מטאל הוא לא סתם ז'אנר. זה ענף בתעשיית התחמושת הנפשית. סוג של טיפול קבוצתי למי שכועס, מתוסכל, שונא את העולם – או פשוט אוהב סולואים של 11 דקות.
הקבינט הוא כמו קרקס עם פרסים: מופע מתמשך שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב, אבל בסוף כולם יוצאים עייפים ועם מעט מאוד תוצאות.
עם כל האקשן, הזעקות והוויתורים, הקבינט ממשיך להחזיק את המפתחות – של הניהול הלאומי, וגם של הפוליטיקה התקשורתית.
החות’ים ביקשו להיות כוח אזורי בזירת־הצללים; ישראל הזכירה להם שגם לצל יש ראש. חיסול הצמרת אינו סוף הסיפור – הוא רק שכתוב של הפרק הנוכחי. במזרח התיכון, מי שיורה – נבחן לא רק בכוונתו אלא גם בחסינות הנהגתו
מסיבת טבע היא כמו פסיכדליה ישראלית של אקולוגיה, קהילה, ופריקיות שמסרבת למות. זה מקום שבו אתה יכול להיות עצמך – או מישהו אחר לגמרי. זה מקום שבו מותר לשתוק, לצרוח, להתפרק, להתחבר, ולהריח כמו שילוב של פצ’ולי, קפה שחור וזיעה של נזיר טיבטי שתקוע בבקעת הנדיב.