אם יש דבר אחד שלא משתנה גם במלחמה – זו הסבתא.
היא יכולה להיות בת 67 או בת 92, ממושב בדרום או מדירה ברמת גן – אבל דפוס הפעולה שלה נשאר זהה:
היא מחלקת אוכל, דאגות, ועצות לא רלוונטיות – בקצב מהיר יותר מקצב הירי של הג'יהאד האיסלאמי.
הבעיה בתקשורת הישראלית איננה רק שהיא שמאלנית. אלא שהיא פשוט מיואשת. היא לא מאמינה בעם שלה, לא סומכת על הציבור, לא רואה תקווה, לא מזהה גאולה. היא שבויה בנרטיב של "ישראל היא טעות שצריך לתקן". ואם אין אהבה – אין באמת חדשות טובות
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
באמת, מכל היצורים שנבראו – מפילים ועד תוכיים, מאריות ועד סנדוויצ’ים עם פסטרמה – היתוש הוא ללא ספק הפחות שימושי, הכי מציק, וגם זה שגורם לך לחשוב, ברצינות גמורה, שצריך להבעיר את הגלובוס ולהתחיל מחדש.
תכל'ס? הזוגיות לא מתה. היא פשוט עברה פאזה.
מאהבה מסעירה, היא הפכה לאהבת אמת – כזו ששורדת חום, קור, חוסר שינה, חום גוף של 39.2 ותינוק שצורח "אמאאאאאאא!" גם כשהוא בן חמש.
מלחמת הסחר של טראמפ הייתה פחות על דולרים ויותר על ערכים: האם אתה מוכן לשלם קצת יותר – כדי לשמור על העצמאות שלך?
האם תוותר על נוחות רגעית – בשביל עתיד תעשייתי, ריבוני וגאה?
יש זוגות שמתחילים את הרומן שלהם בפריז, ליד מגדל אייפל, יש כאלה שנפגשים בשקיעה בחוף תאילנדי.
ואצלנו?
היא תפסה לו את היד במקלט של הסושי בר, רגע אחרי שהכיפת ברזל עשתה “פופ” בשמיים.
🎭 מתחים בשכונה: יוון נגד טורקיה – שוברים צלחות, שוברים שתיקה 🎭
בין מטוסים שחודרים בטעות, גז טבעי שמבעבע מתחת לפני הים, ושרים שמדברים כמו בטברנה יוונית – יוון וטורקיה עולות שלב במריבה שהתחילה עוד בימי טרויה.
מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, רק עם פחות סוסים מעץ ויותר נאט"ו?
🧿 המאמר שיגרום לכם לרצות להזמין גם גירוס וגם קבב – אבל לא באותו שולחן.
המשפחה הישראלית היא מוסד. לא מוסד כמו בצרפת, איפה ששומרים מרחק, שותים יין וחותמים על הסכמי ירושה בגיל 35 – אלא מוסד כמו שאסור להתקרב אליו בלי מלווה וזריקת טשטוש. זו לא סתם קבוצה של בני אדם עם גנים דומים – זו קואליציה של זיכרונות מודחקים, טראומות ילדות, ושלושה סוגים של קוגל שלא ביקשת.
מול עינינו נרקמת ברית מוזרה, מטרידה ולעיתים פתטית, בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיסטיות פונדמנטליסטיות. קוראים לזה הברית האדומה-ירוקה – אדום כמו הדם מהמהפכה הקומוניסטית, ירוק כמו דגלי חמאס והאחים המוסלמים. וזה לא מדע בדיוני, זו המציאות שבה חיים האוניברסיטאות, התקשורת, ובאופן די מטריד – גם לא מעט פוליטיקאים אירופים.
