כשחוזרים לשגרה – אבל השגרה לא זוכרת אותך

המלחמה נגמרה.
בערך.
ככה אומרים.
ברקע, בכותרות, מתנגן הפזמון הקבוע: "שגרה מלאה בכל הארץ, למעט יישובים בטווח כזה או אחר."
אבל מה זה בכלל שגרה, ואיך היא נראית אחרי שחודש שלם חיית במקלט, במכנסי טרנינג, עם חדשות בלופים וקפה שחור של לחץ?

אז אתה קם בבוקר, מנסה לחזור ל"נורמלי", רק שהנורמלי נראה עליך כמו חליפה שלבשת בכיתה ח' – קצת קטן, קצת לוחץ, ובעיקר מרגיש לא שלך.

אתה בעבודה – אבל הראש שלך במרחב מוגן

המיילים נערמים. הקולגות מחייכים כאילו לא שמעו את צופרי הפחד.
המזכירה שואלת: "רוצה קפה?"
ואתה שואל: "יש מרחב מוגן בבניין הזה? כי שמעתי נפץ בדרך לפה וראיתי חתול רץ עם קסדה."

ואז באה השיחה הזאת:

"יאללה, חוזרים לשגרה!"
ואתה בלב: "חוזרים? חזרנו? חיכתה לנו? לא קיבלתי שום סמס ממנה."

-- פרסומת --

הילדים בבית ספר – אבל עדיין מרימים ראש בכל בום של דלת

המורה שולחת תמונה של שיעור חינוך.
הילדים צובעים שמש עם פרצוף מחייך.
הבן שלך מחזיק טוש כתום ביד – וביד השנייה, אינסטינקטיבית, את תיק החרום הקטן שסבתא הכינה לו.

ובדיוק כששואלים אותו מה מציירים – הוא אומר: "כיפת ברזל על הקשת בענן."

המקרר מלא – אבל הגוף מתוכנת לאכול מהר

אתה פותח מקרר – יש אוכל טרי, יש זמן, יש שקט.
אבל אתה עדיין אוכל בעמידה, ליד הדלת, כאילו עוד רגע יקרה משהו.
המוח שלך עוד בתדר של "כמה זמן עד הבא בתור?"

כי כשחיים על ציר זמן של "90 שניות", קשה לחזור לקצב של "לוקח לי שעה לבחור סדרה בנטפליקס".

איפה החולצה עם הכתם של הסבב?

אנחנו גם מתרגלים להרגלים מוזרים.
למשל, זו החולצה ההיא – זו שהיית איתה כל הסבב.
היא לא נוחה, לא יפה, אולי קצת מסריחה – אבל הייתה איתך ברגעים הקשים.
כמו חיילת ותיקה.
אז אתה מתלבט:

לכבס אותה?
לשמור אותה בארון "למבצעים הבאים"?
למסגר?

בסוף אתה פשוט מחזיר אותה למקומה המכובד – ליד הפיג'מה של ימי קורונה.

השגרה? היא לא שכחה אותך – היא פשוט השתנתה גם

אולי בעצם זו לא אותה שגרה.
אולי זו גרסה חדשה שלה.
יותר זהירה, יותר איטית, אולי אפילו יותר מעריכה.

כי אתה פתאום שואל:

• אולי נעצור רגע לפני שמתרגזים על שטות בעבודה?
• אולי לא נבטל את המפגש עם סבתא?
• אולי נבשל משהו, כי מי יודע מתי שוב נהיה בלי גז?

ואולי – רק אולי – נזכור שהשגרה היא לא דבר מובן מאליו.
היא מתנה, עם ניילון דק של שבירות.

מסקנה: השגרה חזרה. בערך. ואנחנו? גם. בערך. וזה מספיק בינתיים.

כמו החתול שנרדם שוב על החלון, כמו הסבתא שפתאום שותקת לשתי דקות, כמו הילד שמבקש לראות סדרה בלי לשמוע אזעקה – אנחנו לאט לאט חוזרים.

וזה לא חייב להיות מושלם.

אפשר גם להסתפק בשגרה שבירה, זמנית, קצת מוזרה.
כי בסוף, אחרי כל פיצוץ – ישראלים יודעים לעשות דבר אחד טוב באמת:

לחלום על השגרה כאילו היא הדבר הכי מרגש שיש.

-- פרסומת --