נקודת מבט אמריקאית נגד הוויתור הישראלי על הסיוע הביטחוני

מנקודת המבט האמריקאית, הודעת ישראל על כוונתה להיגמל מהסיוע הביטחוני האמריקאי איננה צעד בוגר של עצמאות – אלא סיבוך אסטרטגי מיותר.
לא עלבון, לא כפיות טובה, אלא מהלך שמחליש מנגנוני שליטה, שוחק השפעה, ומכניס חוסר ודאות לאזור שגם כך סובל מעודף שלה.

זה לא עניין של רגשות.
זה עניין של איבוד אחיזה.

ההפסד הראשון: מינוף שקט, בלי כותרות

הסיוע האמריקאי לישראל מעולם לא נועד להיות מחווה פילנתרופית. הוא נועד להיות מנוף.

דרך הסיוע, וושינגטון קיבלה:

• השפעה שקטה על בניין הכוח של צה״ל
• יכולת לעדן, לעכב או לנתב פיתוחים רגישים
• וטו אפקטיבי על ייצוא אמצעי לחימה
• כלי דה־אסקלציה מאחורי הקלעים, בלי עימות פומבי

ברגע שהסיוע נעלם – המנוף נעלם איתו.
נשארת “תיאום”, אבל תיאום בלי תלות הוא המלצה, לא מנגנון שליטה.

ההפסד השני: שליטה על זליגת טכנולוגיה

סיוע, רכש משותף ופיתוחים משולבים נתנו לארה״ב יתרון קריטי:
יכולת לדעת לאן טכנולוגיה הולכת – ולמנוע ממנה להגיע לאן שלא רצוי.

ישראל עצמאית מסיוע היא:

• חופשית לייצא מערכות בלי אישור אמריקאי
• חופשית להיכנס לשווקים שוושינגטון מעדיפה להחרים
• חופשית להפעיל שיקול מסחרי במקום שיקול גיאופוליטי

מנקודת מבט אמריקאית, זה תרחיש בעייתי:
לא כי ישראל רעה – אלא כי שוק חופשי לא שואל שאלות אסטרטגיות.

ההפסד השלישי: לקוח שהוא גם חותמת איכות

ישראל אינה רק לקוחה של נשק אמריקאי.
היא חותמת תקן.

מערכת שנכנסת לשירות בצה״ל:

• מקבלת תווית “נבחן בלחימה”
• נמכרת אחר כך בקלות רבה יותר
• מגדילה מכירות עקיפות ברחבי העולם

ברגע שישראל מפסיקה לקנות – לא נעלם כסף גדול, אלא נעלמת לגיטימציה שיווקית.
ותעשיות הנשק האמריקאיות מרגישות בזה מהר מאוד.

ההפסד הרביעי: מסר מסוכן לבעלות ברית

בריתות אינן נמדדות רק בהסכמים – אלא במה שהעולם מבין מהן.

אם ישראל יכולה לוותר על הסיוע:

• למה מדינות אחרות לא ישאלו למה הן עדיין תלויות?
• למה להמשיך לשלם פרמיה על “ידידות”, כשאפשר לגוון ספקים?
• ועד כמה באמת מחייבות הערבויות האמריקאיות?

מנקודת מבט אמריקאית, זהו תקדים רע.

תרחישים אפשריים – כך זה נראה מוושינגטון

תרחיש 1: מעבר מבוקר (הטוב ביותר)

הסיוע נפסק בהדרגה, התיאום נשמר, וההשפעה האמריקאית מוחלפת במנגנונים לא פורמליים.

תוצאה אמריקאית:
פחות שליטה, אבל בלי זעזועים. נזק מוגבל.

תרחיש 2: שחיקה שקטה (הסביר ביותר)

התיאום נמשך, אבל ההתאמה נחלשת.
ישראל פועלת יותר לבד, ארה״ב מגיבה יותר בדיעבד.

תוצאה אמריקאית:
אובדן חיזוי, יותר חיכוך, פחות יכולת לעצב תוצאות מראש.

תרחיש 3: התפצלות תחרותית (מסוכן)

ישראל מתחרה ישירות בתעשיות אמריקאיות, מייצאת לשווקים רגישים, ומכריחה את וושינגטון לבחור בין עימות פומבי לבין בליעה שקטה.

תוצאה אמריקאית:
שחיקה בהגמוניה התעשייתית והאסטרטגית.

תרחיש 4: טעות חישוב אזורית (הגרוע ביותר)

יריבים מפרשים את המהלך כהיחלשות מחויבות אמריקאית, בוחנים גבולות, וההסלמה יוצאת משליטה.

תוצאה אמריקאית:
מעורבות צבאית יקרה – בלי כלים למניעתה מראש.

הפחד האמיתי של וושינגטון

הבעיה המרכזית של ארה״ב אינה שישראל תהיה חזקה מדי.
הבעיה היא שארה״ב תישא באחריות – בלי שליטה.

זה המצב הגרוע ביותר למעצמה:
להיות מזוהה, להיות מואשמת, להיות מחויבת –
אבל בלי יכולת לכוון.

מה ארה״ב יכולה לעשות – ומה לא

מה כן:

• לחזק תיאום מודיעיני
• להציע תמריצים לא־כספיים
• לעדכן רגולציה כדי להישאר רלוונטית

מה לא:

• לכפות תלות בלי לפגוע בברית
• להחזיר מנופים שאבדו
• לעצור את מגמת העצמאות בעולם רב־קוטבי

השורה התחתונה (אמריקאית)

מבחינת וושינגטון, הוויתור הישראלי על הסיוע אינו מהלך עוין –
אבל הוא כן מערער סדר קיים שעבד לטובתה.

ארה״ב תסתגל.
אבל ההסתגלות תעלה ביוקר.

והאמת הלא נוחה היא זו:
השפעה נעלמת בדיוק ברגע שבו בן הברית מחליט שהוא כבר לא צריך אותך.