אירופה של סוף 2025 היא שיעור בהיסטוריה לכולנו: יבשת שלמה שמכרה את עצמה בשם ערכים ריקים. השאלה היא – האם נלמד מהשיעור הזה בזמן, או שנמצא את עצמנו בעוד עשור כותבים על "ישראל 2035 – קווים לדמותו של המזרח התיכון הפוסט-יהודי" ?
פעם היו באירופה אבירים, קתדרלות, אופרה, תחרות גבינות, ומלחמות שאפשר היה להבין — בערך.
היום יש בה יותר מסגדים מקתדרלות, יותר רמאדן מחג מולד, ויותר התחשבות באיסלאם מאשר בתרבות שיצרה את דנטה, בטהובן ומונה ליזה.
אם מצאת את עצמך מבולבל בין בורקה, חיג'אב, נקאב, צ'אדור, רעלה ועוד שמות שמזכירים יותר מדפי תפריט של מסעדת פיוז'ן פוסט-קולוניאלית מאשר פרטי לבוש — אתה לא לבד.
אם אתה תוהה למה יש נשים שמכסות את הפנים, את השיער, את הגוף או את הכל כולל העיניים — ואתה עדיין צריך להעמיד פנים שזו "בחירה חופשית" — אתה כבר חי במערב הליברלי של המאה ה־21, איפה שהשכל נכנע לרלטיביזם, ו"שחרור האישה" כולל את הזכות לצעוד בגאווה לתוך השק.
אם תחפשו את ההגדרה של "אויב בתחפושת", לא תמצאו אותה בלקסיקון של דיפלומטים מערביים – אבל תמצאו אותה במציאות, עם דגל בורדו וחרב עקומה באמצע. קוראים לה קטאר.
המאמר הזה לא נכתב כדי לעורר פחד, אלא להציע ניתוח, וגישה ריאליסטית למציאות שבה אנו חיים.
"אללה אכבר" יכולה להיות תפילה, יכולה להיות הצהרה. אבל בישראל לעיתים קרובות היא אות אזהרה.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
אם חיפשתם פעם את הגורם שגורם למחבלים לרוץ כמו נמרים, לצעוק כמו טווסים ולהרגיש כאילו הם בלתי פגיעים – אל תחפשו רחוק. לא מדובר ברוח הקודש, לא בג'יהאד פנימי עמוק ולא אפילו באידאולוגיה של גן עדן עם 72 בתולות. מדובר בטבליה קטנה, לבנה, עם שם שנשמע כמו מוצר של קופת חולים – קפטגון. רק שבמקום לרפא, היא ממכרת, מסוכנת, וכמובן – רווחית בטירוף.
