חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות, כן ממש כמו אצלינו בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת המשפט

מאמר על אחד המוסדות הכי סוריאליסטיים בזירה הבינלאומית:
שלטון האייתולות האיראני — או כמו שאנחנו מכנים את זה בישראל: "איפה שדת ופוליטיקה התחתנו בלי לערוך הסכם ממון.

הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?

בזמן שאנשי משרד החוץ מטפחים את היונה הסעודית עם שיחת טלפון חמימה, משלוח של פיסטוקים וסטוריז עם ניחוח מדברי – תושבי הצפון בודקים אם היונה יכולה גם לעצור רקטות.

פרק 8: -אין כמו בבית (עם מטוס תדלוק חמקני)
מבט כללי: מה הרווחנו, מה הפסדנו, ואיך זה שדווקא אחרי מבצע צבאי מוצלח – הכי חשוב זה לדעת לצחוק. כולל מונולוג מסכם: ישראל כמדינה שקטה – רק בין הפיצוצים.

פרק 7: כשהכיפת ברזל שמה אודם
ביטחון ישראלי – איך התקיפה משנה את כללי המשחק? ואיך נראה פתאום המזרח התיכון כשישראל שוב נראית כמו השחקן הכי רציני על המגרש. כולל תיאור אירוני של יום עיון בנושא "אסטרטגיית הרתעה" בהנחיית מירי רגב.

פרק 6: דיפלומטיה זה לא פיצוחים
על האו"ם, ברלין, בריסל וביידן – ולמה כל כך קשה להם לומר "ישראל צדקה". כולל ראיון דמיוני עם נציג איטליה באו"ם שלא מבין למה יש הבדל בין פסטה לפצצה גרעינית.

פרק 5: האייטולה והאייטם
איך האיראנים מתמודדים? ניסיון התנקשות בטכנאי גרעין שלא הספיק לשים דאודורנט. תיעוד ההפגנות בטהראן, הפייקים ברשת, וסיקור "CNN פרסית" – הערוץ שמפחד משני דברים: האמת והאינטרנט.

פרק 4: המשקפיים של לפיד והמשקלים של ביבי
על הפוליטיקה הפנימית: הימין חוגג, השמאל מגמגם, גנץ בוחן חזרה, וסער מחפש איפה שוכחים אותו. שיחה דמיונית בקבינט עם ביבי, דרעי, בן גביר וגלנט – כולל הרפליקות האבודות.