ההיסטוריה כבר הוכיחה: אימפריות לא צריכות להיות צעקניות כדי לכבוש. לפעמים מספיק להיות מנומסות.
כי בעוד איראן עוד בונה פצצה, טורקיה כבר בונה את הסדרה שתגרום לכם לאהוב את מי שיחזיק בה.

בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”

באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.

חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות, כן ממש כמו אצלינו בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת המשפט

מאמר על אחד המוסדות הכי סוריאליסטיים בזירה הבינלאומית:
שלטון האייתולות האיראני — או כמו שאנחנו מכנים את זה בישראל: "איפה שדת ופוליטיקה התחתנו בלי לערוך הסכם ממון.

הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?

בזמן שאנשי משרד החוץ מטפחים את היונה הסעודית עם שיחת טלפון חמימה, משלוח של פיסטוקים וסטוריז עם ניחוח מדברי – תושבי הצפון בודקים אם היונה יכולה גם לעצור רקטות.

פרק 8: -אין כמו בבית (עם מטוס תדלוק חמקני)
מבט כללי: מה הרווחנו, מה הפסדנו, ואיך זה שדווקא אחרי מבצע צבאי מוצלח – הכי חשוב זה לדעת לצחוק. כולל מונולוג מסכם: ישראל כמדינה שקטה – רק בין הפיצוצים.

פרק 7: כשהכיפת ברזל שמה אודם
ביטחון ישראלי – איך התקיפה משנה את כללי המשחק? ואיך נראה פתאום המזרח התיכון כשישראל שוב נראית כמו השחקן הכי רציני על המגרש. כולל תיאור אירוני של יום עיון בנושא "אסטרטגיית הרתעה" בהנחיית מירי רגב.