אחרי שנתיים של הפתעות, ציר הרשע נראה כמו רעיון יפה משנות ה־2000 שנתקע ב־2026 בלי עדכון גרסה.

חשבונית על שנים של סמים, טרור, ואירוח נדיב מדי של ציר הרשע – במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול נשיא שלא אוהב לחכות.

בסופו של דבר: המהפכות האמיתיות לא קורות רק בסטטוסים של וואטסאפ – הן קורות ברחובות, במוחות של אנשים ובעיקר בלבול גורף אצל מי שמנסה לחזות מה יקרה מחר, בשבוע הבא או בסוף שנת 2026.

ההיסטוריה כבר הוכיחה: אימפריות לא צריכות להיות צעקניות כדי לכבוש. לפעמים מספיק להיות מנומסות.
כי בעוד איראן עוד בונה פצצה, טורקיה כבר בונה את הסדרה שתגרום לכם לאהוב את מי שיחזיק בה.

בקרוב באזור הסכסוך הקרוב אליכם: אופרת הסבון הגיאופוליטית שבה האויב של אתמול הוא ה-BFF של מחר – והקבוע היחיד הוא כאוס.
“במזרח התיכון, שלום זה לא ההפך ממלחמה – זה רק פורפליי.”

באמצע 2025 אירופה חווה תהליך של "ימיניזציה אלגנטית": המפלגות הלאומיות לובשות חליפות, מתנצלות על חטאי העבר, ומתמסרות לסלפי עם דגלי ישראל. ישראל מצדה נהנית מהתמיכה כל עוד היא מתורגמת להצבעות באו"ם ולגיבוי במאבק נגד חמאס ואיראן.

חמינאי חי בסרט. לא סתם סרט – סרט דיסטופי פוסט-אפוקליפטי שבו הוא נביא, גנרל, מחנך הדור, ולפעמים גם סטנדאפיסט מזדמן. הסרט, אגב, מוקרן כבר ארבעה עשורים, ואין אף מבקר קולנוע שמעז לכתוב עליו ביקורת שלילית. כל מי שניסה, נשלח מיד למרתף של משמרות המהפכה, שם הוא מקבל שיעור מזורז בפוסט-ציונות, כן ממש כמו אצלינו בתקשורת, במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת המשפט

מאמר על אחד המוסדות הכי סוריאליסטיים בזירה הבינלאומית:
שלטון האייתולות האיראני — או כמו שאנחנו מכנים את זה בישראל: "איפה שדת ופוליטיקה התחתנו בלי לערוך הסכם ממון.

הגרעין האיראני חטף פצצה לפרצוף. או שלוש. אולי גם משהו מהחלל.
ופתאום אנחנו, הישראלים, מצאנו את עצמנו מול שאלה לא פשוטה: עכשיו כשאין יותר גרעין איראני (זמנית, כן?), מה עושים עם כל הפחדים, האובססיות, והסרטים שראינו בלילה על אטום בטהראן?