פרק 3: כשתל אביב פגשה את איספהאן
ביקור באולפנים – איך מדווחים על מבצע מוצלח בתקשורת שחוששת שמישהו יצא מרוצה? כולל פירוק לשפה: "הישג טקטי", "משמעות אסטרטגית", ו"איראן שוקלת". שוקלת מה? דיאטה?
נכון, יש טילים, יש רחפנים, יש תקיפות אוויריות שגורמות לווייז להיכנס לפאניקה. אבל בזמן שאנחנו נלחמים בשדות הקרב, בשמים, בים, בסייבר ואפילו במועצת הביטחון – יש עוד חזית אחת שנשכחת מהשיח הציבורי:
משחק "ארץ–עיר".
ולא סתם משחק. מדובר בזירת הקרב האמיתית של האומה. זו שממנה צומחות דיפלומטיות משפחתיות, משקעים בילדות, טראומות מניקוד, ותחושת לאומיות עזה שמתרכזת כולן בשאלה אחת:
"איראן – מותר לכתוב או שהיא כבר לא נחשבת?"
פרק 2: הפקחים באו"ם והצימר בצפת
איך העולם מגיב: דאגה עמוקה, גינויים רופפים, ובינתיים המשקיעים בישראל בורחים כמו מתל אביב אחרי השעה 22:00. ניתוח קומיקאי של הצביעות הבינלאומית – ולמה דווקא עכשיו המחיר של איראן באיירבנב שובר שיאים.
תיאור הדרמה, הזווית הפוליטית, ההלם בטהראן, הפוש בוושינגטון, וההתלהבות בפתח תקווה. כולל שיחה מדומיינת בין חמינאי לטכנאי של נטפליקס
בלילה שבין חמישי לשישי, כשחצי עם ישראל ישן והשני מחפש איפה קונים חומוס ב-3 בלילה, הגיעה ההפתעה. לא, לא הוזלה במחירי הדיור – אלא משהו הרבה יותר נדיר: תקיפה ישראלית ישירה, ממוקדת ומצליחה באיראן. שוב.
והפעם הפיצוצים היו מוחשיים, המטוסים נצפו בלוויינים, והמשטר האיראני – זה שהתרגל להכות ולהכחיש – נראה הבוקר כמו תלמיד תיכון שקיבל פתאום בגרות במתמטיקה ברמה 5 יחידות. עם טיל ישר במרכז ההעשרה באיספהאן.
איך הפך עם של משוררים ופיסטוקים למפלצת הקולקטיבית של החדשות הישראליות?
האם זה אומר שאין איום? … לא.
האם זה אומר שצריך לצחוק על זה קצת? … בהחלט.
