אז מה השתנה מאז הבחירות האחרונות?
הסיסמאות התחלפו … הפרצופים הסתובבו … ההבטחות עברו מיתוג מחדש.
כמעט כל רפורמה ישראלית נראית אותו דבר.
אותה סיסמה חדשה, אותם פרשנים, אותן הפגנות, אותו פאנל עם אותו אדם שאומר "אני רק רוצה לסיים משפט".
העולם מתקדם במהירות מטורפת – AI שכותב שירים, רכבים אוטונומיים, חופש מיני בהסכמה, מדע שפורץ גבולות. ובאמצע כל זה, האיסלאם הפוליטי-קנאי ממשיך לדרוש מקום בשולחן, עם חרב ביד אחת וטענות קורבנות בשנייה.
נשמע כמו בדיחה רעה. אבל זו לא בדיחה. זו מציאות שמערב אירופה בונה במו ידיה.
עיתונות המיינסטרים לא הפכה “שמאלנית” ביום אחד' היא פשוט הפסיקה להיות מגוונת.
וכשאין גיוון – יש כיוון … וכשיש כיוון – "כלב השמירה של הדמוקרטיה" כבר לא שומר.
"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
הכותרת תמיד תישמע אינטלקטואלית, רגישה, מאוזנת …
אבל בפנים? אותו סיפור, שוב ושוב: ישראל חזקה, ולכן אשמה.
כשמחנכים לשנאה – לא בונים דור
בונים בעיה ארוכת טווח עם תעודת בגרות
זה לא מאמר מעריצים, לא כתב אישום — אלא ניתוח קר של תופעה היסטורית.
לפעמים, הדבר הכי מסוכן במזרח התיכון הוא לא טיל אלא החמצה.
