"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
הכותרת תמיד תישמע אינטלקטואלית, רגישה, מאוזנת …
אבל בפנים? אותו סיפור, שוב ושוב: ישראל חזקה, ולכן אשמה.
כשמחנכים לשנאה – לא בונים דור
בונים בעיה ארוכת טווח עם תעודת בגרות
זה לא מאמר מעריצים, לא כתב אישום — אלא ניתוח קר של תופעה היסטורית.
לפעמים, הדבר הכי מסוכן במזרח התיכון הוא לא טיל אלא החמצה.
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה, אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני – יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
רבין נרצח – וכולנו הפסדנו, אבל מי שניסה להפוך את הרצח למטבע פוליטי תמידי, הוא זה שבאמת הרג את האפשרות לשיח בריא.
שלושים שנה אחרי, אולי הגיע הזמן להפסיק את הפסטיבל, ולהתחיל להבין שהדמוקרטיה לא נרצחה אז — היא פשוט נחטפה מאז
