הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
כשמערכת החינוך מתעקשת ללמד “חשיבה חופשית” – אבל רק מסוג אחד
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.
מדינה שהאמינה שאפשר לבנות גן עדן על פני האדמה – וגילתה שבגן עדן שלה, אלוהים החליף את הדגל.
ומה שנשאר זה אומה שמנקה את הרחובות, שומרת על שקט, ומתפללת שיום אחד גם המציאות תהיה פוליטיקלי קורקט.
האימפריה לא נופלת מהפצצות – היא נופלת מצחוק מרוב מוסר.
והשמש?
היא אולי עדיין לא שקעה על כל בריטניה, אבל על השכל הבריטי – כבר מזמן ירדה החשכה.
פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה, היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.
הפקידים הבכירים – מי באמת מושך בחוטים כשאף אחד לא מסתכל
הגענו לפרק שבו הפוליטיקה עוזבת את האולפנים, את המיקרופונים ואת הקלפיות – ונכנסת לאזור האפור של הכוח האמיתי: האנשים שלא נבחרו אבל יודעים בדיוק מי כן ייבחר.
מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.
יש יחסים שאחרי זמן מסוים מפסיקים להיות רומנטיים והופכים לקצת… חונקים.
אתה כבר לא בטוח אם אתה בזוגיות – או באומנה . . . וזה פחות או יותר המצב בין ישראל לארצות הברית.
