למה כל רפורמה בישראל מתחילה בסיסמה ונגמרת בצעקות
כמעט כל רפורמה ישראלית נראית אותו דבר.
אותה סיסמה חדשה, אותם פרשנים, אותן הפגנות, אותו פאנל עם אותו אדם שאומר "אני רק רוצה לסיים משפט".
כמעט כל רפורמה ישראלית נראית אותו דבר.
אותה סיסמה חדשה, אותם פרשנים, אותן הפגנות, אותו פאנל עם אותו אדם שאומר "אני רק רוצה לסיים משפט".
יש משהו כמעט קומי בניסיון המתמשך של מערכת שלמה להפיל אדם אחד .. כאילו הוא לא פוליטיקאי אלא בוס אחרון במשחק מחשב
ובינתיים, גוליבר ממשיך ללכת … והגמדים … עדיין עסוקים בלזרוק עליו בוץ, בתקווה שאולי הפעם הוא יחליק.
קטאר לא קנתה את התקשורת הישראלית, היא רק הבינה שהיא פתוחה למבצעים.
והמבצע הכי מסוכן? שני נרטיבים במחיר של אחד, והאמת על חשבון הבית.
אחרי שהכרנו את המפלגות, הפוליטיקאים, העיתונאים, והציבור – הגיע הזמן לדבר על התופעה הכי ישראלית אחרי חומוס ופקק בכביש 1: מחזוריות פוליטית. אותה לולאת זמן נצחית שבה הכול משתנה – כדי להישאר בדיוק אותו דבר.
הציבור הוא הריבון, המלך, הפוסק האחרון – וגם זה שיתחרט בעוד שלושה חודשים.
הוא ציני אך נאיבי, עצבני אך אדיש, וחשוב מכל – הוא לעולם לא אשם.