הבחירות המתקרבות לכנסת
ישראל שוב מתקרבת לבחירות … או כמו שזה נקרא בעברית מודרנית: "עונת הריאליטי הלאומית."
המדינה בוערת.
הצפון מתוח.
הדרום עדיין בטראומה.
המילואימניקים נטחנים עד דק.
והמערכת הפוליטית?
עסוקה שוב בשאלה הגורלית: "איך מפילים את ביבי הפעם?"
לא איך מנצחים אויבים.
לא איך מתקנים מערכת משפט.
לא איך עוצרים הגירה של צעירים.
לא איך מחזירים משילות.
רק: "אולי הפעם נמצא עליו משהו."
גוליבר בארץ הגמדים
יש משהו כמעט ספרותי בפוליטיקה הישראלית.
נתניהו כבר מזמן הפסיק להיות פוליטיקאי רגיל – הוא הפך לתופעת טבע.
מין שילוב בין גוליבר, קוסם, שק חבטות לאומי ואובססיה קולקטיבית של האליטה הישראלית.
ומסביבו?
להקת גמדים פוליטיים שמנסים כבר עשור וחצי להפיל ענק עם כפית פלסטיק.
כל כמה חודשים יוצא גמד חדש מהיער.
אחד עם פודקאסט.
אחד עם עבר ביטחוני.
אחד עם מפלגת מדף.
אחד עם "רשימת ערכים".
ואחד שפשוט צורח באולפן כאילו ווליום זה אידיאולוגיה.
כולם מבטיחים אותו דבר: "הפעם זה נגמר."
ואז מגיעות הבחירות.
והציבור מסתכל עליהם כמו על להקת ילדים שמנסים להפיל טנק עם ציוץ בטוויטר.
האיש שהשמאל בנה במו ידיו
האירוניה הכי גדולה בפוליטיקה הישראלית היא שהשמאל בעצם יצר את נתניהו המיתולוגי.
כי ככל שרודפים אותו יותר – כך הוא נראה חזק יותר.
כל כתב אישום הפך לקמפיין.
כל הדלפה הפכה לדלק פוליטי.
כל "סוף דרכו" הפך לעוד קדנציה.
באיזשהו שלב זה כבר לא נראה כמו מערכת אכיפת חוק.
זה נראה כמו קבוצת ווטסאפ עם תקציב מדינה.
והציבור?
הציבור לא טיפש.
הוא רואה איך על כל סיגר של ביבי פותחים מהדורות,
אבל על כישלונות ביטחוניים, קטארים של כסף לעזה, ואינספור טעויות אסטרטגיות של מערכות שלמות – יש פתאום דממת אלחוט.
קמפיין ההפחדות הגדול
כמובן, גם הבחירות הקרובות יגיעו עם תפריט קבוע:
"סוף הדמוקרטיה."
"מדינת הלכה."
"דיקטטורה."
"פשיזם."
"קריסת הכלכלה."
ישראל כבר 30 שנה רגע לפני סוף העולם לפי הפרשנים.
ובינתיים:
ההייטק שרד.
השקל שרד.
צה"ל שרד.
וגם בתי הקפה ברמת אביב.
אפילו האספרסו עדיין 18 שקל.
שזה כנראה הניצחון האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית.
הגמדים החדשים
אבל מה שבאמת מדהים הוא איכות המתחרים.
פעם לפחות היו יריבים עם אידיאולוגיה.
היום מקבלים אוסף דמויות שנראות כאילו ליהקו אותן באודישן ל"מאסטר שף פוליטי".
אחד מדבר בסיסמאות לינקדאין.
השני נשמע כמו אפליקציית מוטיבציה.
השלישי בטוח שהוא צ'רצ'יל כי היה אלוף פיקוד לפני 14 שנה.
והתקשורת?
מתייחסת לכל מועמד חדש כאילו משיח ירד מהשמיים על קורקינט חשמלי.
שבועיים אחר כך הוא מתרסק בסקרים ונעלם לפאנל בערוץ 12.
הציבור השתנה
ופה הבעיה האמיתית של מחנה "רק לא ביבי" – הם עדיין חיים בישראל של 1998.
הם בטוחים שהציבור מתרגש מעריכה מוזיקלית דרמטית בחדשות.
מכותרות בעיתון.
מתחקירים עם מוזיקת מתח.
אבל הישראלי של אחרי 7.10 כבר פחות קונה הצגות.
הוא רוצה ביטחון.
משילות.
גבולות.
זהות.
מנהיג שנראה כאילו הוא מבין שהמזרח התיכון זה לא פאנל באוניברסיטת תל אביב.
וזה מה שהאליטות פשוט לא מצליחות להבין:
אפשר לשנוא את נתניהו,
אבל הציבור עדיין רואה בו מבוגר אחראי בתוך גן פוליטי שנראה כמו קייטנת כאוס.
ומה יקרה בבחירות?
כנראה מה שתמיד קורה בישראל.
כולם יכריזו שניצחו.
כולם יאשימו את כולם.
יוקמו ממשלות "היסטוריות".
הן יתפרקו אחרי שנתיים.
והמדינה תמשיך לשרוד בניגוד מוחלט להיגיון.
כי ישראל היא מדינה שלא מתנהלת לפי מדע המדינה.
היא מתנהלת לפי נס, חרדה לאומית וקבוצות וואטסאפ משפחתיות.
ובסוף?
יכול להיות שנתניהו באמת טעה בדברים.
יכול להיות שחלק מהביקורת מוצדקת.
זה קורה לכל מנהיג שנמצא יותר מדי זמן בשלטון.
אבל יש משהו כמעט קומי בניסיון המתמשך של מערכת שלמה להפיל אדם אחד,
כאילו הוא לא פוליטיקאי אלא בוס אחרון במשחק מחשב.
ובינתיים, גוליבר ממשיך ללכת.
והגמדים?
עדיין עסוקים בלזרוק עליו בוץ,
בתקווה שאולי הפעם הוא יחליק.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
