ישראל – המדינה היהודית היחידה – עדיין כאן, חזקה יותר ממה שהאויבים רוצים להודות. למרות טילים, למרות ביקורת, למרות שהעולם מצפה מאיתנו להיות "קורבן מושלם" שמתאבד בשקט.
החושך תמיד ינסה לכבות. כי אור יהודי – זה אור של חירות, אמת, חיים. והחושך שונא את זה. הוא מעדיף עבדות, שקרים ומוות.
בסוף, כל הטכנולוגיה הזאת לא שינתה דבר אחד: אנשים עדיין רוצים קשר – אמיתי, עמוק, יציב.
אבל הדרך אליו הפכה מורכבת יותר.
מכוניות אוטונומיות לא ישאלו אותך אם אתה מוכן, הן פשוט יגיעו … לאט, ואז מהר.
והשאלה האמיתית היא לא אם הן טובות יותר, השאלה היא אם אנחנו מוכנים לוותר על שליטה.
יום העצמאות ה-78 הוא לא רק חג לאומי, הוא תזכורת – שכל מה שנראה בלתי אפשרי – יכול לקרות.
ושלפעמים, דווקא העם הכי עקשן בעולם, הוא גם זה ששורד הכול … כולל עצמו.
בעולם האמיתי, גם היסטוריה מדממת יכולה להפוך לשיתוף פעולה אם לשני הצדדים יש מה להרוויח
לפעמים, הדרך הכי טובה לנצח מלחמה – היא לחכות חמישים שנה, ולחזור כידיד.
ישראל היא לא מדינה מושלמת. היא מדינה חיה – מדינה שחושבת, נלחמת, צוחקת, מתעצבנת, מתאחדת, נקרעת – וממשיכה הלאה.
בכל דור ודור קמים עליה לכלותה, ובכל דור ודור היא ממציאה את עצמה מחדש.
אם מישהו היה מספר לנו לפני 20 שנה שבעתיד יהיו לנו שואבי אבק שמדברים, מנווטים, זוחלים בחשאי מתחת למיטה ומנקמים כששוכחים להטעין אותם—היינו צוחקים. היום אנחנו צוחקים פחות. בעיקר כשהרובוט נכנס שוב פעם לדלת, או גרוע מזה—לארון החשמל.
