והפעם טור סאטירי, חריף אך לא מתלהם, שמבקש לעסוק באחת הסיסמאות הפופולריות של העידן ההומניסטי־רלטיביסטי
כל עוד יש כאן אנשים שממשיכים להאמין – לא בתיאוריה של דו־לאומיות, אלא בזכות ההיסטורית של עם אחד קטן ומציק לשוב הביתה – התקווה לא אבדה.
וכל עוד בלבב פנימה נשאר לנו קצת מהחוצפה היהודית, קצת אמונה, וקצת ציניות בריאה – היא גם לא תיעלם.
הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה, היא גם תזכורת. אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות – עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
מזוזה, כן, מזוזה. תתפלאו כמה עומק יש בקופסה הקטנה הזאת שדבוקה למשקוף ונראית כאילו היא שומרת סוד.
היא לא סתם חפץ. היא פסיכולוגית, שומרת סף, סוכן מוסד, ומכשיר GPS רוחני – הכל בקופסה בגודל של טוש פרמננט
אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר
אנחנו עם ששרד 3,000 שנה, קם מן האפר של האימפריות הגדולות, בנה מדינה מתקדמת בלב המזרח התיכון – ואז מרצון גמור בוחר לבלות שבעה ימים באוהל מאולתר בחניה. אם זו לא הוכחה לעקשנות היהודית, אינני יודע מה כן.
הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, הוא לא סתם קיר אבנים – הוא לב ליבה של הקדושה היהודית, מקום שבו תפילות נושאות משקל של אלפי שנים. במקום הזה, שבו כל פתק תפילה וכל דמעה נרשמים בספר ההיסטוריה, צצה מחלוקת שמטלטלת את המסורת: נשות הכותל. קבוצה זו, שדורשת להתפלל בקול רם עם טלית ותפילין, מעוררת דיון עמוק על גבולות הקדושה והמסורת.
שתי קופסאות קטנות, הרבה עור שחור, קשרים, ליפופים, מנטרה קבועה, והבוקר שלך כבר לא סתם בוקר – הוא התחיל עם משמעות.
איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית
