מתי עיתונאי הפך לפעיל שטח עם יח"צנים
מה מנסים למכור לנו בתקשורת – ומתי עיתונאי הפך לפעיל שטח עם יח"צנים?
פעם עיתונאי היה רודף אחרי האמת. היום הוא רודף אחרי פאנל ב-20:00
פעם, לפחות לפי האגדה, עיתונאי היה יצור מוזר כזה עם מחברת, עקרונות, וריח קל של קפה שחור וסיגריות זולות.
הוא היה שואל שאלות קשות, מסתבך עם פוליטיקאים, נלחם בצנזורה, וחושב שתפקידו הוא לעצבן את מי שבשלטון.
היום?
הוא פותח טוויטר, בודק מה הטרנד של השעה, מתקשר לדובר, מקבל מסרון מיח"צן, מעלה "חשיפה דרמטית", ואז רץ לאולפן להסביר למה הציבור מטומטם אם הוא לא מסכים איתו.
התקדמנו.
או שפשוט החלפנו עיתונות בשירות משלוחים של נרטיבים.
התקשורת כבר מזמן לא רק מדווחת על המציאות.
היא אורזת אותה, מתבלת אותה, בוחרת לה את הזווית, מוסיפה מוזיקת רקע דרמטית, ומגישה לצרכן עם הכותרת:
"מה שאתם חייבים לחשוב על זה".
לא חדשות – תפריט טעימות אידיאולוגי.
מהדורת החדשות: המקום שבו העובדות נכנסות – והנרטיב יוצא ראשון
בואו נהיה כנים:
רוב האנשים כבר לא צופים בחדשות כדי לדעת מה קרה.
הם צופים כדי לקבל אישור רגשי שהם עדיין בצד של הטובים.
אם הערוץ שלך אומר שאתה צודק – זה ערוץ אמין.
אם הוא אומר שאתה טועה – זו תעמולה מסוכנת.
וככה, במקום עיתונות, קיבלנו שבטים.
הבעיה היא לא שלכל כלי תקשורת יש אג'נדה.
תמיד הייתה.
הבעיה היא שהיום האג'נדה כבר לא יושבת מאחורי הכתבה.
היא יושבת על השולחן, עם רמקול, ומנהלת את הדיון.
הכותרת כבר לא שואלת:
"מה קרה?"
היא שואלת:
"מי אשם, ואיך נגרום לכם להרגיש לגבי זה?"
זה פחות דיווח, יותר טיפול זוגי אגרסיבי.
עיתונאי או פעיל שטח? תלוי מי מממן את הקפה
פעם היה קו ברור:
עיתונאי מדווח.
פעיל פוליטי משכנע.
היום הגבול הזה נראה כמו קו חניה בתל אביב – תיאורטי בלבד.
יש עיתונאים שלא מסתירים עמדה פוליטית, וזה בסדר.
הבעיה מתחילה כשהם עדיין מתעקשים לקרוא לזה "אובייקטיביות מקצועית", בזמן שהם מצייצים כמו דובר מפלגה ביום בחירות.
הם לא רק מדווחים על ההפגנה.
הם בהפגנה.
לא רק מראיינים את האקטיביסט.
הם בקבוצת הווטסאפ שלו.
לא רק חושפים קמפיין.
הם עזרו לנסח אותו.
וכשאתה מעז לשאול אם זה קצת בעייתי, עונים לך:
"זה לא פוליטי, זה ערכי."
המשפט הזה, אגב, הוא המקבילה העיתונאית ל"אני לא כועסת" בזוגיות.
תברח.
יח"צנים: הכוהנים הגדולים של הדמוקרטיה המודרנית
אם פעם המלך החזיק יועץ חכם, היום כל שר, מנכ"ל, סלבריטי וחתול אינסטגרם מחזיקים יח"צן.
היח"צן הוא לא אדם.
הוא מצב תודעתי.
הוא זה שלוקח אירוע משעמם והופך אותו ל"דרמה ציבורית".
הוא זה שיודע ש"פגישה מקצועית" נשמע חלש, אבל "סערה במערכת הפוליטית" כבר פותח מהדורה.
הוא זה שמבין שהציבור לא באמת צורך מידע – הוא צורך סיפור.
והתקשורת?
היא שותפה עסקית מושלמת.
היח"צן מספק סיפור.
העיתונאי מקבל בלעדיות.
הפוליטיקאי מקבל כותרת.
והציבור מקבל עוד סיבה להיות עצבני.
כולם מרוויחים.
חוץ מהאמת, אבל היא כבר מזמן לא בתקציב.
"מומחים" באולפן – או: איך כל נהג מונית הפך לפרשן גיאופוליטי
יש משהו קסום בטלוויזיה הישראלית.
בכל ערב אפשר לראות את אותו אדם מסביר בביטחון מוחלט על:
איראן,
הבורסה,
החינוך,
המשבר החוקתי,
האירוויזיון,
והאם החומוס של אבו-שוקרי עדיין שווה את התור.
הוא מומחה להכול.
למה?
כי הוא ישב ליד פאנל נכון.
הפאנלים הפכו למופע קבוע:
אחד צועק,
אחד מזדעזע,
אחד אומר "אני רוצה להשלים משפט",
והמנחה מעמיד פנים שהוא שולט בזה.
זו לא עיתונות.
זו גרסת HD של ארוחת שישי משפחתית.
רק עם איפור.
החדשות הטובות? פחד מוכר הכי טוב
התקשורת גילתה מזמן אמת פשוטה:
אדם רגוע לא נשאר מול המסך.
אדם מפוחד – כן.
לכן הכול דחוף.
הכול דרמטי.
הכול "רעידת אדמה פוליטית", גם אם מדובר בחבר כנסת שהחליף כיסא בוועדה.
אם מחר פקח עירוני יאבד פנקס דוחות, תהיה כותרת:
"חשש למשבר משילות חסר תקדים".
כי חרדה מוכרת.
שקט לא מביא רייטינג.
מורכבות לא מביאה קליקים.
אבל פאניקה?
פאניקה משלמת משכורות.
בישראל, החדשות הן לא מה שקרה – אלא מי אשם בזה
בישראל הכול אישי.
אם יורד גשם – מישהו אשם.
אם אין גשם – מישהו אחר אשם.
אם יש פקק – ברור שזו קונספירציה של משרד התחבורה, בג"ץ, והוועד של נתיבי איילון.
התקשורת לא רק משקפת את זה.
היא מאכילה את זה.
במקום לשאול איך פותרים בעיה, שואלים מי יקבל ממנה נזק תדמיתי.
במקום לדון במדיניות, דנים בטון.
במקום לשאול אם משהו נכון, שואלים אם הוא "עובר מסך".
וזה אולי הסיפור העצוב באמת:
הציבור כבר לא מחפש אמת.
הוא מחפש קבוצה להשתייך אליה.
אז מה באמת מנסים למכור לנו?
לא חדשות.
זה החלק החשוב.
מוכרים לנו תחושת שייכות.
תחושת צדק.
תחושת עליונות מוסרית.
תחושת חירום תמידית.
מוכרים לנו זהות.
כי אם אתה מזדהה עם הנרטיב, כבר לא צריך לשכנע אותך בעובדות.
אתה לקוח קבוע.
זה הרבה יותר משתלם ממנוי לעיתון.
סיכום: העיתונות לא מתה – היא פשוט עברה למחלקת שיווק
הבעיה היא לא שכלי תקשורת מוטים.
הבעיה היא שהם עדיין מתעקשים להציג את עצמם כמקדש אובייקטיבי של אמת טהורה, בזמן שהם עושים יחסי ציבור עם תאורה דרמטית.
עיתונות אמיתית עדיין קיימת.
אבל היא נדירה, יקרה, לא תמיד פופולרית, ובעיקר – לא נוחה.
כי אמת בדרך כלל לא מגיעה עם גרפיקה יפה.
המסקנה פשוטה: תצרכו חדשות כמו שאתם קונים רכב יד שנייה.
עם חשדנות.
תבדקו מי מוכר, למה הוא מוכר, ומה הוא מנסה להסתיר.
כי אם מישהו בטלוויזיה אומר לכם שהוא רק "מביא את העובדות" – תבדקו קודם מי כתב לו את הכותרת.
וסביר להניח שזה היה היח"צן.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
