"ידו בכל ויד כל בו" – נבואה, מטאפורה או תיאור מדויק של המזרח התיכון?
כשהפסוק מבראשית נשמע לפעמים כמו פרשנות חדשות
יש פסוקים בתנ"ך שנשארים בגדר שירה קדומה.
יש פסוקים שהופכים למטבע לשון.
ויש פסוקים שמדי פעם גורמים לקורא לעצור, להרים גבה, ולשאול שאלה לא נוחה: רגע… זה נכתב לפני אלפי שנים, או הבוקר?
אחד מהם מופיע בספר ספר בראשית (ט"ז, י"ב), בתיאור דמותו העתידית של ישמעאל:
"והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו."
הדמות שעליה מדובר היא כמובן ישמעאל, בנו של אברהם מהגר. במסורת היהודית והאסלאמית גם יחד, ישמעאל נחשב לאביהם הקדמון של שבטים ערביים רבים.
הפסוק קצר, חד, כמעט עיתונאי:
אדם פראי. עצמאי. מעורב בכל.
אבל גם כזה שכולם נגדו.
במשך מאות שנים ראו בפרשנות הזו תיאור של חיי המדבר: חברה שבטית, עצמאית, תחרותית, לפעמים אלימה. לא בדיוק נבואה פוליטית אלא תיאור אנתרופולוגי.
אבל כשמביטים בהיסטוריה של המזרח התיכון – במיוחד במאה האחרונה – קשה לפעמים להתעלם מהדמיון המטריד בין הפסוק לבין המציאות.
אז האם מדובר בנבואה שהתגשמה?
או פשוט בתיאור חד של טבע האדם והפוליטיקה השבטית?
בואו נבדוק.
המדבר: המקום שבו נולדה העצמאות
כדי להבין את הפסוק, צריך להתחיל במקום שבו הוא נכתב – המדבר.
העולם של תקופת המקרא לא היה עולם של מדינות מסודרות עם גבולות ברורים, פרלמנטים ומשרד אוצר. הוא היה עולם של שבטים, נדידות, בארות מים, ושיירות מסחר.
במילים אחרות: עולם שבו שיתוף פעולה היה נחמד, אבל עצמאות הייתה תנאי להישרדות.
שבטים התחרו על שטחי מרעה, מקורות מים ונתיבי מסחר. בריתות נחתמו והתפרקו במהירות. הכוח הצבאי היה לעיתים קרובות הכלי המרכזי לפתרון מחלוקות.
בתוך המציאות הזו, הביטוי "פרא אדם" לא היה בהכרח עלבון. הוא תיאר אדם חופשי, בלתי נשלט, כזה שלא מתיישר לפי כללים של אימפריה או ממלכה.
במונחים מודרניים: אדם שמעדיף לנהל את חייו לבד ולא להצטרף לוועד הבית.
בין שבט לאימפריה
הסיפור נעשה מעניין יותר כשמסתכלים על ההיסטוריה הארוכה של העולם הערבי.
מצד אחד, השבטים הערביים יצרו אימפריות אדירות. תחת דגל האיסלאם קמו מדינות ענק ששלטו על שטחים עצומים. הח'ליפויות הראשונות – כמו הח'ליפות האומיית – שלטו מאנדלוסיה ועד מרכז אסיה.
זו לא בדיוק תמונה של אנרכיה שבטית.
אבל מצד שני, גם בתוך האימפריות הללו נשמרה
.
נאמנות משפחתית, זהות שבטית ומאבקי כוח פנימיים המשיכו להשפיע על הפוליטיקה.
המדבר אולי קיבל ארמונות, אבל לא בהכרח איבד את אופיו.
המזרח התיכון המודרני: כולם נגד כולם
במאה ה-20 קרה משהו חשוב: המעצמות האירופיות ציירו מחדש את מפת המזרח התיכון.
גבולות של מדינות כמו עיראק, סוריה ו-ירדן נקבעו לעיתים קרובות לפי שיקולים קולוניאליים – לא בהכרח לפי מבנה שבטי או עדתי.
התוצאה הייתה מדינות מודרניות עם זהויות מורכבות.
ובתוך המדינות הללו המשיכו לפעול כוחות שונים: שבטים, עדות, תנועות אידיאולוגיות, צבאות ומיליציות.
לפעמים זה עובד.
לפעמים זה מתפוצץ.
מלחמות בתוך העולם הערבי
אחת העובדות המעניינות – ולעיתים פחות מדוברות – היא שרבות מהמלחמות במזרח התיכון התרחשו בתוך העולם הערבי עצמו.
מלחמות אזרחים, הפיכות צבאיות, מאבקי כוח בין משטרים.
דוגמאות לא חסרות:
מלחמת האזרחים ב-סוריה
המלחמה המתמשכת ב-תימן
הכאוס הפוליטי ב-לוב
בכל אחת מהזירות הללו מתנגשים אינטרסים שבטיים, דתיים ופוליטיים.
במבט ציני במיוחד, אפשר לומר שלפעמים נראה שכל צד נלחם בכל צד – כולל בעצמו.
ואז חוזר לאוזן הפסוק העתיק:
"ידו בכל."
אבל גם "יד כל בו"
הפסוק המקראי כולל חלק שני חשוב לא פחות.
לא רק שידו של ישמעאל בכל –
גם יד כל בו.
וזה אולי החלק המעניין ביותר מבחינה היסטורית.
המזרח התיכון היה במשך מאות שנים מוקד התערבות של מעצמות חיצוניות.
בין השחקנים המרכזיים:
בריטניה
צרפת
רוסיה
ארצות הברית
כל אחת מהן נכנסה לזירה עם אינטרסים משלה – נפט, גיאופוליטיקה, נתיבי סחר או אידיאולוגיה.
התוצאה לעיתים קרובות נראית כמו צומת בינלאומי שבו כולם מנסים לנהוג בו זמנית.
תרבות של עצמאות
אפשר גם לפרש את הפסוק בצורה פחות דרמטית.
אולי הוא פשוט מתאר תרבות של עצמאות.
העולם הערבי – במיוחד בחברות שבטיות – פיתח מסורת של כבוד אישי, נאמנות למשפחה והתנגדות לשליטה חיצונית.
זו תכונה שיש לה שני צדדים.
מצד אחד, היא מאפשרת עמידות מול אימפריות וכובשים.
מצד שני, היא מקשה לעיתים על יצירת מוסדות יציבים ושיתוף פעולה פוליטי ארוך טווח.
זה קצת כמו קבוצת עבודה שבה כל המשתתפים משוכנעים שהם המנהלים.
הפרשנות הצינית
יש מי שמסכמים את הפוליטיקה המזרח־תיכונית במשפט אחד:
כולם רבים עם כולם – ואז מאשימים את המערב.
כמובן, זו הגזמה.
אבל כמו הרבה בדיחות פוליטיות, היא מצליחה כי יש בה גרעין קטן של אמת.
בריתות משתנות.
אויבים הופכים לשותפים.
שותפים הופכים לאויבים.
ואנליסטים מבלים חיים שלמים בניסיון להבין למה.
רגע של זהירות
לפני שקופצים למסקנות, חשוב לומר דבר פשוט.
פסוק מקראי אינו תחזית פוליטית מודרנית.
המזרח התיכון הוא אזור עצום עם מאות מיליוני אנשים, תרבויות מגוונות והיסטוריה מורכבת. אי אפשר לצמצם אותו למשפט אחד, אפילו אם המשפט הזה נכתב לפני שלושת אלפים שנה.
יש גם מדינות יציבות, כלכלות מתפתחות וחברות אזרחיות פעילות בעולם הערבי.
המציאות תמיד מורכבת יותר מהסיסמה.
הסיכום האירוני
ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שפסוק אחד קצר מצליח לתאר דינמיקה פוליטית שנראית לפעמים מוכרת להפליא.
אולי זו לא נבואה.
אולי זה פשוט תיאור חד של טבע האדם – במיוחד כשהוא חי בסביבה שבטית, תחרותית וחסרת יציבות.
כך או כך, הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
לפעמים, הסופרים הקדומים לא ניסו לנבא את העתיד.
הם פשוט הבינו היטב את בני האדם.
והאמת הלא נעימה היא שבני האדם – בניגוד לטכנולוגיה – כמעט לא שדרגו את התוכנה שלהם מאז.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
