ישראל היא מראה ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.

יש מושג כזה בישראל: "אחדות".
הוא כמו חמין בקיץ – כולם מדברים עליו בחיבה, אף אחד לא באמת מוכן לשלם עליו את המחיר.

אתה תמיד יכול לנסות שוב. ועוד פעם. ועוד פעם.
כן, כי שלום – מסתבר – הוא המוצר היחיד בעולם שאתה משלם עליו מראש, שוב ושוב, גם כשהוא לא מגיע.

יש ביטויים שכשאתה שומע אותם אתה מרים גבה, ויש ביטויים שגורמים לך להתפקע מצחוק באמצע הלילה, "בעזה רעבים" שייך לקטגוריה השנייה.
הרי אם יש אספסוף אחד בעולם שיודע למנף כל טרגדיה מדומיינת לכתבת שער בניו-יורק טיימס — זה בדיוק העם המומצא שיושב 40 דקות דרומה מאשקלון.

כששומעים את המילה "כיבוש", כל אחד מדמיין אוטומט, מחסומים, גדרות, וצבא על כל פינה.
אבל מסתבר שהכיבוש הזה? הוא פחות "כיבוש" ויותר "שירות לקוחות VIP" – עם חשבונית לפיקוד העורף.

כבר שנים שאנחנו נלחמים נגד פייק ניוז, דיסאינפורמציה ותיאוריות קונספירציה מופרכות. אבל דווקא אצל אלה שמתיימרים להיות "שוחרי אמת", מסתתרת אחת הקונספירציות השובבות ביותר של דורנו: לא, זו לא מזימת האח הגדול של פייסבוק, לא הגז הטבעי ולא קרטל השווארמה – אלא מה שאני מכנה : "הפרוטוקולים של זקני השמאל ופרשני ערוצי התרעלה".

התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".