השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
העיתונאי הפוליטי הוא כמו נביא בשערי העיר – רק שבמקום לזרוק אבנים, הוא מצייץ.
הוא יודע הכל, שומע מה שלא נאמר, ומנחש מה יקרה לפני שזה בכלל עלה לדיון.
ובפוליטיקה הישראלית – לפעמים הוא זה שכותב את התסריט, לפני שהפוליטיקאים אפילו קראו את ההוראות.
הראיון עם מקרון היה יכול להיות רגע שבו ישראל מציבה את המראה מול אירופה. במקום זה קיבלנו עוד שעת טלוויזיה שמזכירה למה הציבור הימני בארץ מתייחס בחשדנות לכל מה שמגיע מערוצי המרכז־שמאל
📜 מפלגות אווירה הן כמו פודקאסט של חמישה פרקים – מתחילות בלהט, משאירות טעם של משהו, ומסתיימות בהודעה: “היינו צריכים עוד זמן.”
אבל לעיתים נדירות – אחת מהן מצליחה. ואז היא כבר לא אווירה, אלא פשוט… מפלגה עם בעיות של גדולים.
על תפקידה של התקשורת בעיצוב דעת הקהל, ואיך הפכה המדיה החברתית למראה עקומה במקום לשופר ציבורי
מול קמפיין שמאלצי של "רזים בעזה", צריך לומר בקול: היחידים שמרעיבים את עזה – הם אלה שמסתתרים מאחורי תושבי עזה.
מי שבונה בונקרים תחת בתי חולים, שישתוק כשמדברים על מוסר.
ומי שעולה במשקל בזמן שהוא מציג תמונות של רעב, ראוי לכל דבר – חוץ מאמפתיה.
כששומעים את המילה "כיבוש", כל אחד מדמיין אוטומט, מחסומים, גדרות, וצבא על כל פינה.
אבל מסתבר שהכיבוש הזה? הוא פחות "כיבוש" ויותר "שירות לקוחות VIP" – עם חשבונית לפיקוד העורף.
התקשורת הישראלית, כמו מקבילתה האמריקאית, כבר מזמן לא עוסקת בדיווח, אלא בבימוי. אם פעם הכתב היה נשלח לשטח עם פנקס, היום הוא יוצא לשם עם תסריט, ועם מטרה ברורה: "תביא חומר שיחזק את המסר".
התקשורת בימינו היא לא רק מקור מידע – היא מערכת חינוך לאומית, רק בלי פיקוח.
והיא מלמדת אותנו שוב ושוב: אל תאמינו בעצמכם, אל תתגאו בצה"ל, אל תאמינו שאפשר לנצח. זה לא "נאור"
יותר ויותר אנשים מתעוררים מגלים שה"חושך" הזה של מסורת, גבולות, משפחה ועם – הוא בדיוק מה שהחזיק את הציוויליזציה
והם מתחילים להבין: הקידמה האמיתית לא מוחקת את העבר – היא בונה עליו.
